"לא אתן לך לפגוע בי ככה!" צעקה גריזלדה על רומיאו.
" זה לא שאני רוצה, זו פשוט האהבה.." מלמל רומיאו, לחייו אדומות מבושה, או שמא מהסטירה המצלצלת שקיבל קודם לכן מאשתו, גריזלדה.
"אהה! אז תיפרד ממנה! תיפרד ממנה ותגיד לה שלום, עלייך להחליט את מי אתה אוהב, וככול הידוע לי, זו אני הנשואה לך ולא יוליה האווילה!"
"כן אבל.. התינוק!"
"התינוק אינו מה שמעניין אותי, יוליה תסתדר טוב מאוד בלעדיך, באמת, הרי לפניך, לא היה לה אף אחד, וחוץ מזה, אם אתה שלי, אז תהיה שלי עד הסוף! אני מוכנה לסלוח לך על התינוק, פשוט תחזור אלי, את יוליה אתה לא באמת אוהב, אם אתה נשאר איתה רק בגלל תינוק מסכן.."
"זה לא נכון, אני אוהב אותה!" צעק רומיאו והתכונן לצאת מארמונה הגדול של גריזלדה בטריקת דלת, אך היא הדפה אותו בידיה.
"חכה רגע, רומיאו, אהובי! אין זהו רצוני לרמוס את כבודך, בוא אלי מחר, לקראת השעה 10 בבוקר, נשב שנינו לארוחת הבוקר ונשוחח על הכול, וגם על יוליה ובנכם." אמרה גריזלדה, וכבר תכננה בראשה מזימות זדוניות..
"בסדר." חתם רומיאו, הוא כעס מעט, אך החליט להישאר קר רוח, כי הרי, לא באמת התכוון לפגוע בגריזלדה, הוא פשוט מאוהב ביוליה ואינו יכול לעזבה, כמובן שלא כעת.
"נו, אז על מה דיברתם?" שאלה אישה גבוהת קומה ויפת מראה את אהובה.
"היא רצתה שנשתה מחר כוס תה. אני אבוא אליה ונשוחח על הכול בנחת."
"ומה אז?"
"נראה מה הגורל יקבע יוליה, אבל אני חושב, או אפילו בטוח, שהכול יגמר בטוב, רק המוות יפריד בנינו, וגם זה נראה מאוד רחוק.."
זה מה שחשב במוחו רומיאו, היה לו קשה להעז לומר זאת. כי בכל זאת, הוא יודע שגריזלדה כועסת, וכשהיא כועסת, זה לא טוב לאף אחד, בטח לא למי שהיא כועסת עליו. "על מה אתה חושב, רומיאו אהובי?" "אה.. אה.. אני רק מהרהר במוחי על נושאים כל שהם... רגע.. מה קורה עם התינוק שלנו?" הוא הביט לעבר בטנה הטופחת של אהובתו.
"שמחתי ששאלת רומיאו יקירי, התינוק לא מפסיק לבעוט, נוכל להתכונן לצירים בקרוב.."
"רצונך שניפגש מיד לאחר שאחזור מארמונה של גריזלדה?"
"בוודאי, אבל כעת אנו צריכים להיפרד, מחר יש את המשתה לקראת בואו של התינוק וגם לכבוד שנה לאהבה שלנו."
למחרת בבוקר..
שמחה גדולה הייתה בארמונו של הדוכס הרמונד, אביה של יוליה, כולם שמחו לקראת בואו של התינוק, כולם שתו ואכלו, שמחו וחגגו.
'אני הולכת להביא תינוק לעולם!' יוליה התרגשה מהמחשבה על כך,
אך יותר מכל, התרגש אביה הרמונד.
הוא מאוד רצה שביתו תינשא לאביר אמיץ וטוב לב, ושיהיו להם ילדים.
אולם, בזמן המשתה, הרהר לעצמו: 'האם מתאים לביתי אביר שבגד באשתו הקודמת? ' הוא לא רצה לפגוע בביתו המאושרת, אך גם לא סמפט במיוחד את רומיאו.
ובכל זאת, האמין שאם ביתו בחרה ברומיאו, הכול יהיה בסדר.
הוא שתה ורקד הרבה במשתה, הוא גם דיבר המון עם רומיאו.
בסביבות השעה 9 וחצי ניגש רומיאו לעברה של יוליה.
"עלי ללכת, יש לי שיחה עם גריזלדה."
"הו, רומיאו, תבטיח לי שהכול יהיה בסדר.."
"אני מבטיח." אמר לה רומיאו ויצא לדרכו, אל ארמונה של גריזלדה.
בדרכו לארמונה של גריזלדה, עבר בארמונו שלו וראה את נץ טיפוחיו וכלביו רבים ומתווכחים על הפגר האחרון.
'אני לא יכול לתת להם להמשיך להתווכח כך!' חשב רומיאו בליבו. 'אקח אותם איתי אל ארמונה של גריזלדה ואשאיר אותם ליד השומרים שישמרו עליהם.' חשב, וכך עשה.
"הבנתם את התוכנית?" שאלה גריזלדה שניים משומריו של אביה.
"אהה" אחד מהם הנהן בראשו. "הוא נכנס, אתם מדברים, וברגע שאנחנו אמורים לקחת מכם את ארוחת הבוקר, נדקור אותו.."
"מצוין!" שמחה גריזלדה. "אם הכול יצליח, אני אגיד לאבא לקדם אתכם. אבל אם רומיאו יחיה, גורלכם יהיה רע ומר!"
לפתע נשמע צלצול בדלת.
"אני פותחת, אתם זוכרים את העבודה שלכם, נכון? אל תשכחו מה יקרה אם אתם לא תצליחו.." היא חייכה חיוך זדוני.
"הו, שלום לך רומיאו, היכנס בבקשה."
"האוכל להשאיר את כלבי ואת נץ טיפוחי בכניסה לארמונך?" שאל רומיאו בנימוס.
"אה... כן.." מלמלה גריזלדה.
"תודה." רומיאו קד לפנייה את קידת האבירים המסורתית. "הבאתי לך פרח."
רומיאו הראה לה פרח סגול ויפהפה.
"לא היית צריך, ממילא אינך אוהב אותי עוד."
"טוב, זה לא בדיוק ככה..."
"זה כן! עכשיו בוא ונשב לשולחן."
הם ישבו ושתו, כל אחד אכל פת לחם כפרי וביצה.
"אז, על מה רצונך ךשוחח איתי, גריזלדה?"
"הו, אנוכי רוצה שנדבר קצת עלינו, ידוע לי כי חזרתי בזה הרגע ממשתה גדול לקראת בוא התינוק הקט."
"הו כן," השיב רומיאו. "באתי משם מאושר ושמח בליבי."
"טוב לי שאתה מאושר, אך אשמח אם תהיה מאושר לצידי.."
"את יודעת שזה לא יקרה.."
"כן, אני יודעת.." גריזלדה חייכה חיוך מבוייש.
הם גמרו את התה, הם גמרו את כל האוכל. גריזלדה קראה לשומריה.
"שומרים!!" קראה גריזלדה בקול תמה. "פנו את הצלוחיות בבקשה.
"הנה אנו באים" הם קראו בעודם מתקרבים לעבר גבו של רומיאו.
"כן!" צעק אחד מהם בעודו חותך את עורו הטהור של רומיאו.
"אההההה" רומיאו פלט צעקה מתמשכת וקורעת לב.
הוא רץ משם, בעודו משאיר שלולית דם גדולה אחריו..
רומיאו ומאחוריו כלביו ונץ טיפוחיו הגיעו למקום המפגש שקבע עם יוליה- השדה הירוק והפורח. הוא שכב שם, נשם את נשימתו האחרונה, אמר בליבו "אני מקווה שיוליה תבין" ונדם.
והנה, שלושה בני עורב, שחורים משחור ישבו על אחד העצים פתחו בשיחה.
אחד מהם אמר: " מה נאכל כעת לארוחת הבוקר? רעב אני." עורב אחר שעמד לצידו וראה את רומיאו אמר: "הנה שם, בשדה הירוק נח אביר מדוקר אשר נדם ליבו, לצידו כלבי המשמר שלו, הם לא יסירו את עיניהם ממנו, הם רובצים לידו, נאמנים לו. ונץ טיפוחיו מלמעלה סובב אותו, הוא לא ייתן לאף עוף לאכול את אבירו."
והנה מגיעה לה יוליה, כולה נרגשת, רוצה היא לשמוע את אהובה מספר לה מה עבר עליו בפגישתו עם גריזלדה. היא לא יודעת שזוהי ההתחלה של הסוף..!
יוליה הגיעה לשדה, היא ראתה אותו. יוליה החלה לבכות. היא הרימה את ראשו ונשקה לפצעיו, כאילו זהו באמת כאבה שלה.
היא עמסה אותו על גבה ונשאה אותו לקבורה.
לאחר מכן יוליה רצה לארמונה בוכייה ומדוכאת עד מאוד. אפילו לאביה המודאג לא אמרה היא שלום.
היא רצה לחדרה הגדול, נשכבה במיטתה המפוארת וכתבה ביומנה:
"יומני היקר,
הנני כאן, וימי כבר מלאו, ילדי הקט השוכן לו בבטני, ובליבי פה אהובי.
ומה יקרה אם בבוא היום, ילדי הקט, ילדי הקטון, ישאלני: "איה אבי? אמא, היכן הוא? כי רוצה אני להכירו, רוצה אני אב אביר כמו לכל ידידי, אבא שיראה לי את מדיו וייתן לי לחבוש לראשי את קסדתו. אמא, איה הוא?"
ומה אענה לילדי הקטון, כיצד יבין הוא כי אביו אינו עוד?
ארצה לתת לילדי הקט עוד זמן לאביו האוהב, שרוצה כה להכירו, ולא יוכל עוד לעולם.
אך, אולי אפשר עוד להתאחד, אולי עוד לא מאוחר מידי?
חיש אקח לי סכין, ואחתוך את הסבל, כי לבד עם בני, רע לי יהיה.
ואני? אני רוצה שהטוב ינצח, שהמוות יאחד בינינו, אפגוש את אבירי היקר, אבירי אהוב, בגן עדן אולי, וכל הזמן שבעולם יהיה שלנו.
כי אכן החלטתי, וזהו יומי האחרון פה, במקום מלא אכזריות ורוע לב.
אברח לי, ואבלע בתוך השקט שלי.
רוצה אני להתאחד עם אבירי וזה מה שאעשה..
נשימה אחרונה, אולי עוד שתיים? וזהו, אני מרגישה את הסוף, כי הוא פה, ואני?
אני כבר לא כאן..."
"בום!" שמע הרמונד קול נפילה אדירה מחדרה של ביתו היחידה, יוליה.
חיש הוא רץ מהר לחדה של בתו וראה אותה, שותתת דם, מתה..!
"לא! לא! זה לא יכול לקרות!" הרמונד החל להתייפח.
הוא קרא מבוהל לאשתו, ברטה.
"כן הרמונד!" היא צעקה במבטא צרפתי כבד ורצה לעבר חדרה של יוליה.
"הו לא!" היא קראה.. "הרמונד, מה קרה ליוליה בתנו?"
"איני יודע אהובתי, איני יודע..." הוא ענה לה, מדוכא
שניהם הרימו בידיה את ביתם האהובה, ולקחו אותה לקבורה באבל רב.
כשהיו בכניסה של בית הקברות, הבחינו בקברו של רומיאו עם ההספד: "עזה כמוות האהבה. שלך, יוליה"
הם החליטו לקבור את יוליה לצידו. "גם במוות הם יתאחדו, עוד תראה.." חייכה ברטה לבעלה האהוב חיוך שובב שכזה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
