אז זהו. נגמר.
כל מה שהיה.
התקופה הכי מאושרת בחיים שלי.
נגמר.
לפחות אני יודעת שהוא באמת אהב אותי.
כמה קשה לכתוב אהב בעבר.
כמה קשה נקודה.
נפגשנו בקניון וכבר הייתה לי הרגשה מה הולך לקרות. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני סתם אוכלת סרטים ושלא ניפרד, שזאת סתם תקופה עמוסה בשבילו ושנתגבר על זה.
אבל ידעתי.
לפני שנפגשנו דיברנו בטלפון, ואמרתי לו "אני אוהבת אותך" והוא אמר לי "ביי".
כשנפגשו הוא שאל אותי לאן אני רואה שהקשר הזה מוביל. אמרתי לו שהוא בן 16 ואני בת 15 והקשר הזה לא אמור להוביל לשום מקום, רק להיות כיפי.
הוא אמר לי שלדעתו הקשר הזה מיצה את עצמו.
שאלתי אותו אם הוא לא אוהב אותי יותר, והוא אמר שהוא אוהב אותי, אבל לא כמו שהוא אהב אותי לפני חודש. הוא אמר שהוא מתלבט כבר הרבה זמן והוא החליט שהגיע הזמן לסיים את זה.
הוא היה ממש בסדר, והוא חיבק אותי כשבכיתי עליו, והוא אמר שיש לו המון רגשות אשם, אבל רגשות אשם זאת לא סיבה להישאר ביחד.
והוא צודק. אם כמה שאני רוצה שהוא יטעה הוא צודק.
כבר הגעתי למצב שאני לא רוצה שנחזור. אבל אני כל כך לא רוצה לאבד אותו. הלוואי שכל הדבר הזה בכלל לא היה קורה. אני כל כך אוהבת אותו. זה פשוט לא נתפס אצלי שהוא לא אוהב אותי יותר. זה לא נתפס אצלי שאנחנו כבר לא ביחד.
כולם אומרים לי לא לדאוג, שיגיע מישהו אחר שאני אוהב יותר ממנו. הם לא קולטים שזה לא מה שאני רוצה לשמוע. אני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה לשמוע. אבל בטח לא שכולם עוברים את זה לפחות פעם אחת בחיים.
אני מרגישה כאילו חלק ממני נלקח. תחושה של אובדן שאי אפשר לתאר אותה.
הדמעות מטשטשות לי את העיניים ואני בקושי רואה מה אני כותבת.
בהתחלה הוא חשב שזה יהיה רק סטוץ, ואני חשבתי שזה יהיה רומן קצר של קיץ, שיגמר בספטמבר עם תחילת הלימודים, אבל זה הפך לאהבה אמיתית. מבחינתי זה נשאר אהבה. לו זה כבר עבר.
הוא ליווה אותי הביתה אחרי שהגעתי למסקנה שככל שאני אשאר איתו יותר יכאב לי יותר אחר כך. מתחת לבית שלי הוא חיבק אותי והחיבוק הרגיש לי כל כך נכון. לא רציתי שהוא יפסיק לחבק אותי אף פעם. שאלתי אותו אם החיבוק הזה לא מרגיש לו נכון, והוא אמר "אז זהו, שלא" והלא הזה פילח את הלב שלי כמו סכין קצבים.
עליתי הביתה ואז הבכי ההיסטרי, האמיתי התחיל. התייפחויות של כאב שלא השמעתי כמותן מעולם, או לפחות לא בגלל כאב נפשי.
אני עוד לא תופסת שבאמת נגמר. הגוף שלי מצפה לפגוש שוב את הגוף שלו, לחבק, לנשק, ללטף.
אבל המוח אומר אחרת. המוח אומר שאחרי כל הכאב שהוא גרם לי בכך שעזב אותי אני לא צריכה לרצות אותו.
הלב שלי אומר שהוא היה כל כך טוב בשבילי ועשה לי כל כך טוב.
שאלתי אותו אם מה שיקרה עכשיו זה שכל אחד ילך לבית שלו ולא ניפגש יותר אף פעם. הוא אמר שאפשר להישאר ידידים. אמרתי לו שזה רעיון גרוע. אבל אני כל כך לא רוצה לוותר עליו. מצד שני הרעיון שלו בתור רק ידיד מכאיב לי.
ושוב התפרצויות של בכי היסטרי.
אני מספיקה לכתוב עכשיו, ואני אכתוב שוב כשאני אוכל לחשוב על זה בלי כל הכאב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~vampire girl~