~vampire kiss~
את מה שהלב לא יכול להבין לא יוכלו להסביר גם דמעות |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2009
איזה סיום מחורבן.
זה פאקינג סילבסטר!
לא מספיק שאת שמה אותי בעונש
ברוב חוצפתך את מתפרצת לחדר שלי
הפיסה הקטנה בבית הענקי הזה שהיא רק שלי
מרביצה לי
דוחפת אותי
צורחת עליי
אומרת שאת שונאת אותי
אני יודעת שהייתי לא בסדר
ובאמת התצנלתי
אבל את ממשיכה לצרוח עליי
ואת אומרת שהייתי לא בסדר היום בבצפר
בלי שבכלל סיפרתי לך מה קרה
וכאני בשיא הבכי
מספרת לך מה קרה
לפני שאפילו סיימתי
את פתאום בשיא הנחמדות
שואלת אם אני רוצה לבוא להיות איתך ועם האורחים
שלא מדברים מילה בעברית
ואת עוד מתפלאת שאני עצבנית עלייך
אומרת לי שאת לא רוצה להיות עם בני אדם מגעילים כמוני
ואחרי זה את נכנסת לחדר שוב
במטרה להמשיך לצעוק עליי
ורואה אותי יושבת עם הראש על הידיים
בוכה
ואז את שואלת מה קרה
ואז את מתנצלת
אומרת שאת לא שונאת אותי
רק כועסת עליי
ולי כבר נמאס ממך
לכי מפה
לא בא לי על אנשים כמוך שיקלקלו לי תשנה
יש זוג ידיים אחד שאני רוצה שיחבק אותי
זוג שפתיים אחד שאני רוצה שינשק אותי
ונחשי מה?
אני לא יכולה לפגוש אותו.
למה?
בגללך.
לא הייתי בסדר. התנצלתי בפני מי שפגעתי בו. סוף סיפור.
לכי מכאן
אמרתי לך שעיצבנו אותי בבצפר
מזה את ישר מניחה שנכנסתי לצרות?
ככה את מכירה אותי?
אז כנראה שאת באמת לא מכירה אותי
15 שנה את לא באמת מכירה אותי
והציפיות האלה שיש לך ממני!
רוצה שאני תמיד אהיה הכי נחמדה
הכי חכמה
הכי מנומסת
ילדה למופת
שגיל ההתבגרות פסח עליה
ואחרי זה מתפלאת
למה תמיד יש לי צורך להוכיח לך דברים
ולמה לפעמים פשוט נמאס לי ממך
אז תעזבי אותי בשקט
כי את באמת הורסת לי
| |
סיכום שנה
וואו איזו שנה מדהימה זאת הייתה.
פגשתי את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים והתאהבתי בו.
קיבלתי ציונים מעולים (חוץ מ-70 זניח בספרות).
נהייתי מילדה חננה שאף אחד לא מדבר איתה לילדה עם הרבה חברות.
איזה סיום מעצבן היה לשנה המדהימה הזאת.
אני בעונש אז אסור לי לצאת מהבית אחרי 8. כנ"ל שאנשים יבואו אליי.
אני מתה לנשק את חבר שלי בחצות (או לנשק אותו בכללי כבר שבוע שלא ראיתי אותו) ואי אפשר.
אני במחזור עם כאבים רציניים ועצבים מפה ועד המילניום הבא.
אני בועדת ספר מחזור, והיום כשבחרנו תמונות כיתתיות שלושת הכלבים (בעצם שני כלבים וכלבה) "שכחו" לקרוא לי ועוד ילדה.
אני תורנית והיום נשבר שולחן אז המנהלת כועסת עליי ותרשום לי הערה בתעודה.
בנוסף לזה שנשבר שולחן הייתי צריכה לנקות את הכיתה עם עוד ילדה שהחליטה לחזור לשיעור. בכיתה למדו הקבצה ב' במתמטיקה שזה כל אלה שיש להם ממוצע ג' והם הציקו לי והאשימו אותי שאני מציקה להם אז נתתי להם תמטאטא ועזבתי, טורקת אחריי את הדלת.
אבל כל זה היה שווה את השנה המדהימה הזאת שהייתה לי.
לאנשים שעשו לי טוב השנה (והעשור): שהיו לכם חיים מדהימים.
לאנשים שעשו לי לא טוב השנה (והעשור): תירקבו בגיהנום.
לאב~
vampire girl~
| |
סיפור ערפדים שכתבתי ^-^
מבוסס על צ'יזבט ששמעתי כשהייתי בכיתה ה'. מאז כל ל"ג בעומר וכל נופשון של התזמורת אני מספרת אותו ושיעמם לי אז החלטתי לעשות ממנו סיפור.
חצות. לילה ללא ירח. הרחובות שוממים. לא השעה האידיאלית להיות נהג מונית.
משו תפס את מבטי. איש? אנשים לא אמורים להיות כל כך חיוורים. הוא סימן לי לעצור, ונכנס לרכב.
עיניו היו שחורות כפחם כשהוא הסתכל עליי, בודק מדוע קפאתי. ניתקתי את מבטי ממנו. פניו של האיש הפחידו אותי. שאלתי אותו לאן הוא צריך להגיע, והוא נתן לי כתובת של מקום שמעולם לא שמעתי עליו. כיוונתי את מכשיר הניווט הלוויני לכתובת שהוא ביקש ונסעתי לשם במהירות האפשרית, מנסה להביט בו כמה שפחות.
"חכה פה." הוא ציווה עליי בקול מתנגן, כנראה הקול הכי יפה ששמעתי בחיי. יפה ומקפיא-דם. הוא יצא מהמכונית. עברו חמש דקות... עשר דקות... רבע שעה והאיש חזר. שערו היה פרוע במקצת, ועל חולצתו הלבנה הופיע כתם קטן וכהה. הוא ציווה אותי להחזיר אותו למקום ממנו אספתי אותו.
לאורך כל הדרך תהיתי מה האיש המסתורי הזה עשה. כשהיא נעלם לתוך החשכה חשתי הקלה. זהו. נגמר.
יום חדש. או שכבר לא כל כך יום. אחת בלילה, אפילו יותר נורא מחצות. האיש המסתורי הטריד את מחשבותיי... מי הוא היה? מה הוא היה?
אני לא זוכר מתי החלטתי באופן מודע לנסוע לאותו המקום, אבל כעבור מספר דקות שוב הייתי ליד אותו הבניין, באותו המקום ממנו אספתי את האיש. הוא היה שם, נשען על הקיר הלבן. אלמלא היו לו בגדים כנראה שלא הייתי מבחין בו. הוא נכנס לרכב בלי לסמן לי אפילו לעצור. הוא הורה לי על כתובת חדשה, עוד מקום שלא הכרתי. מכשיר הניווט הלוויני שקניתי התחיל להתברר כיעיל. בלי להתמהמה התחלתי לנסוע ותוך דקות ספורות היינו ביעד שלו.
"חכה פה." הוא חזר על אותן מילים מהלילה שעבר.
חמש דקות... עשר דקות... רבע שעה... עשרים דקות... עשרים וחמש דקות... חצי שעה והאיש חזר.
על חולצתו הלבנה המכופתרת נראה בבירור כתם כהה. שיערו השחור שהיה מסורק לאחור היה עכשיו פרוע. עיניו שהיו קודם שחורות שינו גוון, ונראו עכשיו מעט אדומות.
הוא לא היה צריך לומר כלום. כבר ידעתי לאן הוא רוצה להגיע. כשהוא יצא מהמונית והואר על ידי פנסי הרחוב, הבחנתי ביופי של תווי פניו. יופי שלא הבנתי כיצא לא הבחנתי בו קודם. פנים שכל אחד היה מוכן להרוג בשבילם. לא שממש אכפת לי. מעולם לא נמשכתי לגברים. אבל משהו ביופי ובחן שלו נראה לא בסדר. לא מצאתי מילים לתאר את התחושה הזאת. מכירים את זה שאתם יודעים שמשהו לא בסדר ולא מצליחים לשים עליו את האצבע? ככה הרגשתי.
היה לי ברור שביום המחרת אני אחזור לשם. כמו שאומרים - הסקרנות הרגה את החתול.
שתיים לפנות בוקר. העייפות כמעט והשטלתה עליי, אבל החלטתי שאני חייב לגלות עוד על האיש. נסעתי לאותו מקום והוא אכן היה שם, חיכה לי. הוא נכנס למונית ונתן לי כתובת נוספת. ניסיתי להתרכז כמה שיותר במערכת הניווט הלוויני, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. כשהגענו האיש יצא מהמונית וסגר אחריו את הדלת.
הייתי כל כך סקרן לדעת מהו המקום שבו אני נמצא. יצאתי מהמונית והסתכלתי סביבי. מאחורי גדר גבוהה, יכולתי לראות בקושי מצבות לבנות, מוארות באור הירח הדק שהיה בשמיים. היינו בבית קברות...
נכנסתי למונית, סגרתי את הדלת וחיכיתי לאיש. חמש דקות... עשר דקות... רבע שעה... עשרים דקות... עשרים וחמש דקות... חצי שעה... שלושים וחמש דקות... ארבעים דקות... ארבעים וחמש דקות והאיש חזר.
חולצתו הלבנה הייתה מוכתמת כמעט כולה בדם. שיערו השחור היה פרוע לחלוטין, כאילו התחשמל. עיניו היו בצבע שני בוהק.
ההבנה הכתה בי כמו מכת ברק, כשהבטתי במראה וראיתי שהמושב לידי ריק. הסתכלתי עליו, והוא היה שם, מביט בי במבט חסר סבלנות.
"אתה..." התחלתי לשאול, והרגשתי את המילים נתקעות בגרוני. "אתה... ערפד?"
זה הרי לא הגיוני. ערפדים הרי לא קיימים. אלו סתם אגדות מטופשות שנועדו להפחיד ילדים.
האיש לא ענה לי. אולי לא שמע או לא הקשיב.
"אתה ערפד?" שאלתי.
שתיקה.
"אתה ערפד?"
"כן, אני ערפד." לחש האיש לתוך אוזני.
גל של פחד עבר בעמוד השידרה שלי כמו מכת ברק. הגל הזה נמשך כחצי שנייה, ונקטע על ידי משהו חד שננעץ בגרוני. שיניים, הצלחתי לחשוב מבעד לכאב.
איני יודע כמה זמן שכבתי, מעוות בכאבים, מתפלל למוות. שניות, דקות, אולי אפילו ימים או שבועות.
כשהתעוררתי, המונית נעלמה. הייתי באמצע יער גדול. בחלחלה הבנתי מה קרה לי.
הבטתי סביבי ולקחתי צעד קדימה, מתחיל את חיי האלמוות הנצחיים שלי.
הוספתי קצת מוטיבים מדמדומים... מקווה שלא מזכיר מידי את הסדרה....
בכל מקרה, אם נהניתם תגידו לי - תגובות חינם P:
you know you love me *אהמגוסיפגירלאהמ*
vampire girl~
| |
לדף הבא
דפים:
|  כינוי:
~vampire girl~ בת: 30 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
