אפשר לראות קטע זה כהמשך ישיר לפוסט ההתבכיינות האחרון שלי.
אז מרוב השעמום יצא לי גם לחשוב ממש הרבה על מגוון רחב של נושאים. אחד הנושאים שהעסיק אותי בעיקר היה נושא
הזוגיות בכללי והקשרים שהיו לי בחיים בפרט.
אני לא חושב שיש מישהו או מישהי בעולם שלו שבאמת יכולים לומר בכנות שהם מתנגדים לזוגיות טובה.
זוגיות טובה לדעתי היא זוגיות שמשלבת אינטראקציה הן נפשית והן פיסית בפרופורציות המתאימות.
פרופורציות אלה משתנות, כמובן, בין אדם לאדם. ואני חושב שזוגיות טובה תושג בין 2 אנשים שנוטים בערך לפרופורציות דומות שכאלה.
אני כיום בן 20 והיו לי מספיק קשרים קטנים ושטותיים ורק קשר רציני אחד. אולי לחלק מכם זה יישמע תמוה (בן 20 ורק חברה רצינית אחת?) אבל לי לא משנה הכמות אלא האיכות. אתם מבינים, אני כמו כל בן אדם בעד זוגיות טובה אבל האמת היא שכל החיים שלי זה לא ממש הפריע לי. שלב ה"איכס בנות" נמשך אצלי יותר מאשר אצל זכרים אחרים וגם כשהוא התחיל לדהות לאט לאט גם אז לא ממש הציק לי העובדה שלא התרועעתי עם המין השני.
האופי שלי הוא אחד מהדברים שמאוד עזר לי בקטע הזה. אני פשוט בן אדם שלא לקח את הדברים האלה קשה. כל הזמן הייתי ואני עדיין בגישה של "זה יגיע" ואין צורך להתבאס מזה.
גורם נוסף היה החברים שלי, החברים המוקדמים שלי גם לא יצאו עם בנות אז כמובן שזה תמיד עזר להסיח את דעתי מהנושא. אבל אם אני חייב לציין תכונה אחת בי שעזרה לי לשים פס על נושא הזוגיות במהלך כל חיי אז תכונה זו תהיה הציניות.
היכולת הבלתי מתפשרת שלי פשוט לצחוק על הדברים האלה ממש עזרה לי להתגבר על מצבי הרוח הרעים שפקדו אותי פה ושם. אבל בשורה התחתונה, זה שאני יכול להתעלם מזה לא אומר שזה לא מציק לי. אני חושב שהשאלה הנשאלת היא שאחרי כל כך הרבה זמן (ובמיוחד אחרי שהיה לי קשר רציני שנעם לי מאוד) שהצטיידתי בשריון הציניות והאדישות הוא כבר מתחיל להחליד צריך לתהות, כמה זמן הוא עוד יחזיק מעמד לפני שאהפוך להיות ממורמר?
אני אומנם שונא להתבוסס ברחמים עצמיים אבל אני חייב להודות שלכתוב פה קצת עזר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
