אותו זיכרון ישן שלפתע חוזר,אותו זיכרון ישן שלא רציתי להיזכר.
מאז שעזבת,הרבה השתנה כאן.
הכל פיתאום אחרת,.איתך עזבה התמימות שלי.
הבנתי שאף אחד לא חי לנצח,הבנתי שבכל יום אני יכולה לאבד אנשים יקרים לי,.
זה יכול להיות מחר,מחרותיים,שבוע,חודש או שנה.
מה שבטוח זה שאף פעם לא בטוח מתי בדיוק תאבד אותם,.זה יכול לקרות פיתאום,עכשיו,היום,זה יכול להיות בכל רגע נתון.
אני זוכרת איך אתה הלכת,.חזרתי באותו יום מחברה,בדיוק דיברנו עלייך,אמרתי לה שאתה כ"כ חשוב לי ואני ימות אם יקרה לך משהו,הייתה לי הרגשה רעה,..לקראת 8-9 חזרתי הביתה,אני זוכרת את הפרצוף של אחותי,לא עברה דקה והבנתי,.
זהו,אתה כבר לא פה,עזבת אותי..בלי להיפרד ממני,כ"כ כעסתי עלייך,שלא נתת לי לראות אותך פעם אחת אחרונה,פעם אחת לסוף,לא יכולתי שלא לחשוב עלייך ולפרוץ בבכי,עד היום.
שנתיים חלפו מאז,והגעגוע אותו געגוע,אם לא גדול יותר,הייתי רוצה שתיהיה פה היום..
כי זה תמיד היה,תמיד יהיה-אני ואתה,אתה ואני.גם אם אתה לא פה יותר.
אין אדם יותר חשוב לי בעולם ממך,אתה היחיד שבאמת הראה לי כמה הוא אוהב אותי,.
בעוד האחים שלי זוכרים זיכרונות רעים ממך,אני לא מוצאת כאלה,כי תמיד אהבת אותי יותר,אהבת אותי יותר מכולם.
הסתדרנו הכי טוב בעולם...
אני מתגעגת לחיבוקים,למשחקי דמקה,קלפים,לסרטים הטיפשיים שהיינו רואים,לשטויות שהיינו עושים לסבתא על הבוקר,לשירים שהיית משמיע לי,לחפירות על כמה שאני צריכה לשמור על עצמי,להכל.הייתי נותנת הכל כדי שיהיה בדיוק כמו פעם.
סבא יקר,חודש שעבר התאריך בו נפטרת,ורע לי,רע לי כ"כ בלעדייך.
כינוי:
-IsolatedGirl-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
