אולי נאהב היום ונתעסק בזה מחר?
אני באמת מקבלת כל פעם מחדש את התחושה שאני מאבדת את זה.
שהוא מאבד את זה.
שאנחנו מאבדים את זה.
באמת שבחיים לא היה לי כל-כך טוב, אבל אני לא מרגישה שגם לצד השני טוב.
וזה לא משנה כמה הוא יגיד, הוא לא אומר את הדבר היחיד שאני רוצה שהוא יוציא מהפה שלו.
מבחינתו זה לגיטימי ולא נחוץ, מבחינתי זה הצהרה.
זה הגיוני שאני מחכה כבר קרוב ל-7 חודשים למשפט הזה? למה הוא לא אומר את זה?
זה אוכל אותי.
ודיברנו על זה הרבה פעמים, יותר מדי פעמים.
וכשאנחנו ביחד ושהוא אומר לי מה הוא מרגיש (בלי המשפט הזה, כמובן...) אני מרגישה שאנחנו באמת שם, שהוא באמת אוהב אותי למרות שהוא לא אומר את זה. איך שהוא מסתכל לי לתוך העיניים ואומר את זה.
אבל בכל שאר הימים זה פשוט לא שם.
ביום הולדת שלי ממש הרגשתי את זה.
מהבוקר קיבלתי מצפון על זה שבכלל יש לי יום הולדת.
ובערב זה המשיך לזה שפשוט לא מתאים שאני אשאר יותר משעתיים.
הגעתי אליו, קיבלתי את המתנה, שבאותו רגע, באמת שלא רציתי לקבל.
ומאותו רגע, כאילו לא הייתי שם.
אה, חוץ מהשלב שהיינו על הספה והעסק התקדם למשהו שצפוי שיקרה באותו ערב.
ואז הוא התפנה לעיסוקים שלו.
ואני נשארת לשבת על הספה.
עד שפשוט קמתי והלכתי.
כי הוא נרדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
