זו הפעם הראשונה שאני כותבת על זה, אז הגיע הזמן הפסיק לשתוק.
אני לא זוכרת את היום ואפילו לא את העונה שהייתה באותו תקופה, זה קרה כמעט לפני שלוש שנים,
הייתי אז בשנת שירות - שנה שבה תרמתי למדינה ועבדתי עם נוער בסיכון ואף עם נוער שעבר התעללות כזאת או אחרת.
ולדבר על זה, זה היה אחד הנושאים הכי חשובים עבורי, ושאני מסתכלת אחורה אני מבינה כמה האנשים האלו באמת חזקים,
וכמה כוח צריך להתגבר על זה, והיום היום תורי להתגבר.
להתגבר בעצם על העבר.
את האונס הזה גיליתי די מאוחר , אחרי בידקה אצל הרופא התברר לי שאני בהריון.
הפרצוף שהיה לי באותם רגעים אני לעולם לא אשכח, לא את הבכי ולא את הזעקה, את החיבוק של אבא שבעצמו לא הבין,
הפרצוף של אחי, לא יצא לעולם מפני , לא משנה כמה אסלח לעצמי, אני עדין יהיה אותה נערה ששונאת את עצמה כי יש לה מחלת ירח.
אותה מחלה שנאבדה בחושך בצעקה.
הייתי בשבוע 10.4 להריון כשהבנתי שנאנסתי. ונאנסתי ע"י האקס שלי שליווה אותי במשך חצי שנה מחיי היום יום שלי.
רק אם הייתי מקשיבה לאבא שלי, שאותו בחור לא מתאים לי, כל זה לא היה קורה.
אני לא מאשימה את אבא שלי וגם לא אותי, אלא את הטעויות שאנחנו צריכים לעבור בחיים כדי ללמוד להקשיב.
אני לא חושבת שיש לי כאן מה להסתיר, כל מי שבעצם מכיר אותי יודע עלי.
אין מקום לאונימיות יותר, אין מקום לשתיקה לעבר שלי.
את העבר לא ניתן לתקן, אפשר לתקן רק את ההוה, ואת העתיד שאנחנו בונים לעצמינו כמובן.
אז באו נתחיל מהתחלה, אנסה לשחזר את מה שתמיד רציתי לשכוח.
עברתי אונס' ואת זה אי אפשר לשכוח, אפשר רק להתגבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נערה אופטימית D: