טוב. ברוכים הבאים לבלוג שלי. ברוכים הבאים לחיים שלי.
בבלוג הזה אני אספר על החיים שלי ועל הבעיות שלי.
ולא אכפת לי אם תגידו שאני משעממת, ושהבלוג שלי לא מספיק מעוצב,
ושאני פריקית (כמו שכולם אומרים לי).
רק אם אתם רוצים - אתם יכולים להמשיך ולקרוא עלי.
טוב, אני אתחיל בלספר
עלי
השם האמיתי שלי הוא נועה אבל כולם קוראים לי ניני.
יש לי שיער בלונדיני חלק שמדי פעם אני צובעת פס ורוד בצד שמאל.
יש לי עיניים כחולות-שקופות טבעיות, וכולם אומרים לי שאני מאוד יפה.
אני פריקית גאה, חולה על אבריל ולא יכולה בלי ט"ה.
החיים שלי נשמעים ממש טוב עד עכשיו, לא???
היום אבא שלי הסיע אותי לבית הספר - כרגיל. הבצפר שלי רחוק מאוד מאיפה שאני גרה,
והיה קר מאוד. רון, הבן הכי מוערץ בכיתה כבר היה שם, אבל לא היה לי אכפת.
אני לא אוהבת אותו, לדעתי הוא ממש מסריח מהזיעה שלו, והוא מדבר בגסויות.
כעבור כמה דקות נכנסה לכיתה רוני.
אני לא חברה של רוני.
היא נורא צרחנית, וגם היא קצת שפוטה של בר.
גם היא מגיעה מוקדם (כמוני) אז אין לה ברירה, אלא לדבר איתי.
היא פנתה אלי ב"היי", והתחילה לספר על כל הבעיות שלה, ולצרוח תוך כדי.
אני לא פתוחה כזאת. אני לא מספרת לכולם מה אני חושבת ומרגישה,
ואני לא אוהבת לדבר על מה שעובר עלי.
היא המשיכה לדבר ולדבר עד שכבר הרגשתי שאני עומדת למות,
עד שבר נכנסה.
בר היא הילדה הכי מקובלת בכיתה, אבל לדעתי היא די מגעילה.
והיא גם מכוערת, וטפשה וכל המילים הכי מגעילות שלא כדאי שאני אזכיר אותן פה.
רוני הפסיקה לדבר וישר מיהרה אל בר, לא אכפת לה שאני נמצאת שם.
אני לא נעלבתי, ובטח שלא בכיתי.
אני כבר רגילה.
אחרי שנגמר שיעור הגיאומטריה המשעמם, מיהרו כולם להפסקה.
כל הבנות היו כבר "תפוסות" על ידי בנות אחרות.
הן הסתובבו ופטפטו ונורא קינאתי בהן.
בזמן האחרון אף אחת לא מסתכלת עליי.
ניבי הייתה החברה הכי טובה שלי.
היינו עושות מסיבות פיג'מות, ויוצאות למסיבות ביחד.
ותמיד היה אפשר לדבר איתה ולשתף אותה בהכל...
אבל נראה לי שהיא החליטה שאני לא מספיק מקובלת בשביל להיות חברה שלה.
היא רוצה להיות חברה של בר,
וכמו שאמרתי - בר שונאת אותי.
ניבי לא רוצה לדבר איתי,
והיא לא רוצה כבר להיפגש איתי בפיצה אחרה"צ,
ואני הפסקתי לרדוף אחריה.
אני לא מזמינה אותה יותר לראות איתי סרט איימה בדי.וי.די בימי שישי בערב.
וחוץ מזה - גם אם הייתי מזמינה אותה היא לא הייתה באה.
בשלוש הלכתי לחוג שלי. חוג היפ-הופ.
אני אוהבת מאוד לרקוד ואני חושבת שאני גם מאוד טובה בזה.
הריקוד עושה לי טוב - הוא נותן לי הרגשה טובה,
והזדמנות להופיע על במה מול קהל.
ועכשיו,
לפינת הפינטוזים
כשאגדל ואהיה בת עשרים,
אני רוצה להיות זמרת, ממש כמו אבריל,
ואני יופיע על במה, וישיר מתוך הלב...
והקהל יריע....
כשאני מספרת את זה לסתיו, היא אומרת שאין לי סיכוי.
ושזה רק אחד למליון שמצליח בזה,
אבל אני מסרבת להאמין לה.
אתם עוד תשמעו את שמי בעתיד!!!!!
(אני מבטיחה לכם)
ודבר אחרון -
כתיבה יוצרת
עוד משו שלא ידעתם עלי - אני אוהבת לכתוב שירים.
אז הינה שיר שלי
זה אתה / נועה ג.
זה אתה,
אתה שעשית לי את זה.
אתה,
אתה שהרסת לי את החיים.
זה אתה,
ואל תשחק אותה
תמים.
זה אתה,
שעשית לי את זה באותו
ערב סתיו קריר.
זה אתה שהוצאת את הטעם מחיי,
בגללך כבר אין לי אוויר.
עלי שלכת כבר נושרים שוב,
ואני רק מחכה,
מחכה כמו פתי,
כמו תינוק שלא מבין,
מחכה לסליחתך.
מבצע:
שלושת המנויים הראשונים יקבלו לינקוק ממני בפוסט הבא.
יואו, זה היה ארוך....
ישבתי בערך שעה על זה.
אני מחכה לתגובות שלכם. אז קדימה -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
