נהיה אופנתי היום להיות פוסט משהו - פוסט ציוני, פוסט ג’רוזלם ובעיקר פוסט קארד, בלי דעה, בלי ערכים, בלי שייכות.

אני כאן כדי למחות על הטרנד ולהחזיר למרכז הבימה את היותנו עם יהודי במדינה יהודית, דמוקרטית, שלציונות יש בה תפקיד מרכזי. במדינתנו יש מגוון של מיעוטים וכמדינה דמוקרטית עלינו לוודא שהמיעוט בתמורה לנאמנותו יהנה משוויון זכויות ומשוויון הזדמנויות.

מדינה יהודית

כחילוני, אני קודם כל מסתכל על היהדות כעם. העם היהודי חולק היסטוריה משותפת, תרבות משותפת, נרטיב משותף, גורל משותף וכן, גם דת משותפת לה הוא חב רבות על ששמרה אותו כעם במשך אלפי שנות גלות, אנטישמיות ופרעות (תפקידו בעידן הנוכחי צריך להשתנות, אך על כך בהזדמנות אחרת). העם היהודי גלה מארצו ושב אליה על כנפי תנועה ציונית, חילונית - עם ככל העמים.

רבים יוצאים חוצץ נגד הגדרה זו וטוענים כי אנחנו העם היחידי שיש בו זהות בין לאום ודת ומכאן שאיננו עם…זאת טענה מגוחכת. מוטב שננסה להבין איך נולדה זהות כזאת. להתכחש לזהות זו של דת ולאום אינה שונה בהרבה מהתכחשותה של גולדה ושל הימין הקיצוני לכך כי הפלשתינים הם עם. בעבר דת היתה דרך לאחד עם או שבט תחת הנהגה אחת, כלומר בעבר זהות זו בין עם או שבט לדתו היתה קיימת. היהדות בניגוד לדתות שבאו אחריה מעולם לא היתה מיסיונרית ומעולם לא ניסתה לכפות עצמה על עמים אחרים ולכן זהות זו נשמרה לאורך ההיסטוריה.

אחרי שהסכמנו שיהדות הוא גם דת וגם לאום, עדיין יש כאלו שמציעים כי מדינת ישראל תהיה מדינה אחת לשני לאומים. היסטורית, מדינה אחת אינה יכולה לשרת שני עמים עם כל ההילה האוטופית שסביב רעיון זה. ההיסטוריה רוויה בדם ובהיעלמותם של עמים ותרבויות כתוצאה מניסיונות מאולצים לייצר פתרונות מדיניים עבור אוכלוסיות כה שונות זו מזו. ניסיונות כאלה הם, במקרה הטוב, משחק סכום אפס בו אחד מרוויח ואחד מפסיד, בו נרטיב אחד שורד ואחד נכחד. לרוב כולם מפסידים. האמת שזה גם לא כל כך אוטופי להכפיף כמה עמים תחת מדינה אחת. לא הייתי רוצה לחיות בעולם בו כולנו זהים. זה טוב שיש עמים שונים, עם תרבויות שונות, המאוגדות תחת מדינות עצמאיות, כל עוד אנחנו מכבדים את האחר ומעשירים את עולמנו מהתבוננות ולמידה מתרבויות אחרות. קיומן של מדינות מבטיח את קיומן של תרבויות שונות. כיבודן של תרבויות אחרות מבטיח את התפתחותו של המין האנושי. רמיסתן של תרבויות ועמים מבטיח את הכחדותו.

מדינה אם כן מגדירה שייכות לעם, עם עבר ועתיד משותף. הצרפתים חולקים את עברם, את שושלת המלוכה שלהם, את נפילת הבסטיליה, את תרבותם ושפתם. האמריקאים חולקים את היותם מדינת הגירה, את מסיבת התה של בוסטון, את מלחמת העצמאות, את מלחמת האזרחים, את נצחון הצפון, את היותה ארץ ההזדמנויות והקפיטליזם.  ובארץ ישראל נמצאים כיום שני עמים - העם היהודי והעם הפלשתיני, עמים עם היסטוריה שונה, תרבות שונה ונרטיב שונה. כדי לאפשר להם לשמר את תרבותם ולהמשיך להתקיים כעמים עצמאיים אין פתרון אחר מאשר פתרון שתי מדינות לשני עמים שיחיו, בשאיפה, בשלום זה לצד זה.

כשמסתכלים על המציאות כך מבינים גם כי אין דיסוננס בין הגדרת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי וכמדינה דמוקרטית. כל מי שרוצה להיות חלק מהעם היהודי, לקבל על עצמו את הנרטיב שלו, ההיסטוריה שלו וערכיו מוזמן להצטרף, אם המיר את דתו אם לאו. כפי שבארה”ב על מועמד לאזרחות לעבור תהליך של לימודים, מבחנים ובסופם להישבע אמונים למדינה וערכיה, כך אני מצפה מאזרחי ישראל, אזרחי מדינת העם היהודי.

מיעוט ושיוויון זכויות

מיעוט צריך לקבל שיוויון זכויות וכמדינה יש לנו הרבה במה להשתפר והרבה על מה להתבייש. יחד עם זאת, במדינה דמוקרטית יש מעין לחיצת יד בין שני צדדים שאומרת “תישבע לי, המדינה, אמונים ובתמורה תהיה שווה”.

כדי להצטרף לעם זה או אחר, עליך לקבל על עצמך את ערכיו, את ההיסטוריה והנרטיב שלו, את מטרותיו ושאיפותיו ואז היותך מיעוט בו רק יוסיפו צבע, נופך ועומק למדינה אליה הצטרפת. אם אינך מקבל את עקרונותיה, הרי שעצם הצטרפותך הינה השתלטות עויינת וכנגדה, כמו גם בעולם העסקי, צריך להאבק.

ערבי שמקבל הוא את היותו מיעוט במדינה יהודית זרועותיי פתוחות אליו.

מיעוט שלא מקבל על עצמו את ההגדרות והערכים שעליהם מושתתת המדינה ושמטרתו ארוכת הטווח היא להפוך לרוב ולייצר נרטיב חדש שמבטל את הקיים לא יכול להיות חלק מהעם בו הוא דר ולחתור תחת הגדרתו, בשם הדמוקרטיה והדמגוגיה. ערבי שרוצה הוא כי ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה ושואף להפוך אותנו למיעוט אינו מכיר בקיומנו כעם ובזכותנו למדינה וככזה מסכן הוא את קיומנו (ראוי לציין כי רבים מערביי ישראל נאמנים למדינת ישראל וחלקם אף מתנדבים לצה”ל. לא עליהם אני מדבר).

כפי שלא מתקבל על הדעת כי פלשתין לא תהיה מדינת העם הפלשתיני אלא תהא מדינת כל אזרחיה בה מתנחלים יהודים החותרים תחתה יהיו בה אזרחים שוווי זכויות וינסו ביום מן הימים להפוך בה לרוב, כך לא יתכן מצב בו מיעוט ערבי חותר בשם הדמוקרטיה ולאור הדמוגרפיה תחת המדינה היהודית וערכיה.

בימים בהם נבחר נשיא אמריקאי שחור ראשון, ראוי לזכור כי ברק אובמה לא נבחר כמנהיג מיעוט כי אם כאמריקאי בכל רמ”ח אבריו, שמצטט את לינקולן. ראוי גם לציין כי השחורים בארה”ב שנלחמו ונלחמים למען שיוויון זכויות עושים זאת כחלק מאומה אליה הם שייכים. הם לא קוראים לזכות שיבה של אפריקאים לאמריקה ואינם קוראים לשינוי ההיסטוריה, הנרטיב של האומה או אופייה. הם רוצים ובצדק שבתוך סיפורה של אמריקה ישמע גם סיפורם וזכויותיהם יכובדו. ערביי ישראל צריכים להיות הוגנים מספיק ולהחליט האם הם רוצים להיות חלק מהעם היהודי או חלק מהעם הפלשתיני. כל בחירה היא לגיטימית אבל לכל בחירה צריך שיהיו גם משמעויות.

באמירת סוגריים, גם דתיים קיצוניים המעוניינים כי מדינת ישראל תהפוך למדינת הלכה, מקומם לא כאן. בכלל הכפייה הדתית אחראית במידה רבה לכך שחילונים התרחקו מהמסורת, מהמורשת ואף מהציונות. לדת יש הרבה פנים יפות ומוסיפה היא לעומק תרבותנו אך ברגע שיוצאת היא במלחמת חורמה כנגד החילוניות ושואפת היא להיות מדינת הלכה, היא הופכת מסוכנת ופוגעת בערכים עליה קמה המדינה.

סיכום

מדינה הינה דרך התאגדות לעם שרוצה לשמר את עברו ולהבטיח את תרבותו ועתידו. כל מי שרוצה להצטרף להתאגדות זו עליו לקבל על עצמו את הגדרותיו וערכיו ולא להשתמש בפלטפורמה שמוצעת בפניו כדי לבצע השתלטות עויינת. אם הגדרות אותו עם לא מוצאים חן בעיניו, שימצא לו התאגדות אחרת. כפי שעשו ועושים יהודים רבים שבוחרים לעלות ארצה כך יכולים וצריכים לעשות אותם חלקים מערביי ישראל שרוצים לשנות את צביונה של ישראל . מצד שני, כפי שיש יהודים רבים בעולם שהחליטו להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה בה הם נמצאים ושמו את יהדותם במקום השני, כך פתוחה הדלת גם לערבים או כל מיעוט אחר שרוצה להשתלב באופן מלא במדינה היהודית.

אלו שמגדירים עצמם קודם כל כפלשתינים יעשו טוב לכולם אם יעברו למדינה הפלשתינית שבדרך. אלו ששוזרים את גורלם עם מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, הדלת פתוחה בפניהם והם צריכים להנות משיוויון זכויות ושיוויון הזדמנויות.

בפוסט הזה ניסיתי להבהיר את הלגיטימיות והמוסריות שבשאיפתנו למדינת לאום לעם היהודי באותו אופן שמדינת לאום לעם הפלשתיני היא לגיטימית. ניסיתי גם, בכוחותיי כי דלים, לשחרר אותנו מההתקבעות שלנו על משבצת אליה החלטנו להשתבץ, בה יש דברים שמותר להגיד ולחשוב ודברים אחרים שעדיף להצניע. להיות יהודי, ציוני, בארצנו זו לא בושה, כי אם זכות וכבוד, אם אתם מגיעים מצידה הימני של המפה או מצידה השמאלי.

בפוסט הבא אדבר על מספר קווים מנחים שצריכים להיות נר לרגלנו כמדינה ועל אותם חוזקים שעלינו למנף כדי להמשיך ולצמוח ולהתחרות בעולם הגלובלי.

ובכן, הגיע המועד…

כיום, כשמנהיגינו, ואלו שמתיימרים להיות, אינם מציבים בפנינו חזון ברור, ואת הדרך להגשמתו, כאשר התקשורת, מרוב עיסוק ברייטינג ובסקופים, שכחה את תפקידה וכאשר מערכת החינוך מובילה אותנו לשיאים שליליים חדשים,  וכשכל אלו חוברים יחדיו ויוצרים דור צעיר שגם לא ישאל בעתיד על חזון  ועל מה מאחד אותנו ומחבר אותנו (כי זה סווו אאוט…), עלינו, חפצי החיים, להתאים את האימרה הישנה והטובה לזמננו ולדרוש בגאון כי לא עוד חזון למועד וכי כעת חיה הגיע מועד החזון.

כעת, כשהבחירות בפתח, החלטנו לא לחכות עוד. אנחנו רוצים לשמוע חזון ודרך כאן ועכשיו. אנו רוצים לשמוע אותו מכל אחת מהמפלגות ומכל אחד ואחת מהמועמדים לראשות לממשלה היישר וחזק בפנים. אל תדאגו לעדינותנו - כישראלים, אנחנו נדע להתמודד ולהעריך ישירות, גם אם לא נסכים איתה (טוב נו, לא כולנו..).

ועד שנתחיל לשמוע את מנהיגינו מדברים אלינו על הדברים החשובים באמת, בחרתי שבמקום לשפוך חמתי (ולי יש דווקא חמה נהדרת), אשפוך קצת דיו וירטואלי ואציג את תפישותיי שלי במגוון של תחומים.

ורגע לפני שאעשה זאת, אני רוצה להתחיל באבחנה מסויימת ובקשה. אנשים נוטים במקרים רבים לבחור את דעותיהם בהתאם למשבצת בה הם נמצאים או במשבצת בה הם היו רוצים להיות, להראות או להיתפס. אדם המגדיר עצמו ימני או שמאלני, קפיטליסט או סוציאל דמוקרט יבחר בדעה בהתאם למצופה מהמשבצת אליה רוצה להשתייך. לעיתים אפילו עצם ההגדרה וההשתייכות למשבצת נובעת “מהמצופה ממני ממעמדי, תפקידי, שיוכי החברתי והשכלתי” ולפי הטרנדים החולפים ולא לפי תפישת עולם מוגדרת. גישה זו הינה חד מימדית ומסוכנת. במיוחד אצלנו כשאת הכל מכניסים להגדרה בינארית של משתנה אחד - ימין ושמאל. העולם מורכב יותר ומכיל מספר רב יותר של משתנים ומימדים ולא הימין ולא השמאל הם מטרה בפני עצמה. לעיתים האמת והישועה באה מכאן, לעתים משם, לעיתים בשילובם ולעיתים בלא קשר אליהם. וכמו במתטיקה, כדי להשיג מטרה מסויימת, צריך קודם להגדיר אותה ואת המשתנים ואז לגשת לפתרונה בהתחשב במשתנים ובאילוצים. ובדומה למתמטיקה, בה צריך להתמודד עם מצבי קצה, כך עלינו להתמודד עם קיצוני המחנות - לא אלו ולא אלו נר לרגליי. גם אלו וגם אלו מסוכנים לעתידנו ועשויים להמיט עלינו אסון, למרות שבאופן מאוד שונה (הימין הקיצוני מסוכן מכיוון שמחזיר הוא אותנו שנות אור לאחור, מכיוון שרומס הוא את שלטון החוק, מערכותיו ונבחריו, מכיוון שרומס הוא את זכויותיו של עם אחר ומנסה לכפות עלינו גם כי לנצח נאכל חרב וגם אורחות חיים הזרים לרובנו. השמאל הקיצוני מסוכן הוא מכיוון שלוקה הוא באובדן זהות, ורואה הוא רק את זכויותיו של עם אחר,  אשר בהתרפסותו ובהתעלמותו מהמציאות מאיים הוא לכלותנו כעם, לא בכוח החרב כי אם בכוח הדמוגרפיה).

בפוסטים הבאים אנסה לצעוד בנתיבים אלו, להגדיר מי אנחנו, מה סט המטרות שעלינו להציב בפנינו ודרכים אפשריות להגיע לשם.

“מאיגרא רמא לבירא עמיקתא” - פתגם שכנראה מתאר היטב את מצבה של מפלגת העבודה. אבל, קוץ ואליה בה, לעתים האשפתות הוא המקום הטוב ביותר להמריא ממנו, אם רק משכילים ללמוד כיצד הגענו לשם ואיך ממנפים את החולשה ליתרון בטווח הארוך.

ולהלן המראה

אף אחד לא באמת יכעס עליי אם אסכם ואכריז, קבל עם ועדה, כי מפלגת העבודה לא תרכיב את הממשלה הבאה. ולכן, במקום להעמיד פנים שכן ולבנות קמפיין שישים אותה באור מגוחך, מוטב שתעסוק מפלגת העבודה בבניית אלטרנטיבה, כאופוזיציה, פן באמת נצפה במותה של המפלגה שהקימה את המדינה.

הליכוד ידע לחזור ממצב של כמעט התרסקות אבל הוא עשה זאת כאשר בנימין נתניהו שימש כיו”ר האופוזיציה. אם מפלגת העבודה תמשיך בדרכה הנוכחית היא לא תזכה אפילו למעמד זה של הגדולה במפלגות האופוזיציה ובהעדרו, יקרב עליה סופה.

המטרה - “כיבוש” האפוזיציה, קדימה הסתער

לעניות דעתי, מפלגת העבודה צריכה להציב בפניה מטרה אופרטיבית בבחירות הקרובות והיא להיות מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר ובאופן מובהק. אם תגיע המפלגה ל 15 עד 20 מנדטים (אני יודע שזה נראה מעבר לדמיוני ועל סף הבדיוני כרגע) זו תהיה הצלחה אדירה מבחינתה אותה תוכל למנף לכנסת ה 19 - כל זאת, אם רק תדע לכבוש את רעבונה לשלטון ותבנה אלטרנטיבה כאופוזיציה.

מילה אחת בעניין הרעב הזה להיות תמיד בקואליציה. זהו רעב מאבן הגורם לחברה לקפוא על שמריה ולהתדרדר מוסרית וערכית:

• יש בו מרכיב של יוהרה המניח שאין בלתי - שאם “אני” לא בפנים הכל יקרוס ושאף אחד חוץ “ממני” לא יכול למשימה.
• יש בו מרכיב משחית בו טובתו הפרטית של חכר כנסת זה או שר אחר גוברת על טובת הציבור והמדינה.
• יש בו מרכיב מאבן מכיוון שהפרדיגמה השלטת אינה נבחנת דיה בעיניים ביקורתיות, אובייקטיביות, של זה שלא נושא באחריות באותו רגע.

הכיצד

ובכן חדשה מרעישה - הציבור לא טיפש, אבל הוא קצת עייף - משחיתות, מספינים, משורת יועצים “אסטרטגיים” שמסבירים לנו את חשיבותו של הספין במאה ה 21 בעידן הפוסט משהו, מחוסר מעוף, מחשיבה מקובעת, מהעדרו של צפון ומצפן ומכך שמדברים איתו רק בססמאות במקום לשים בפניו משנה סדורה של השקפת עולם וגישות קונקרטיות במגוון של תחומים.

מצבה של מפלגת העבודה פוטר אותה מלהשתמש באותם כלים נבובים שמשתמשים בהם כולם ומשחרר אותה מהצורך לזרוק ססמאות ריקות מתוכן ובמקומן לנסות משהו חדש-ישן, יש הקוראים לזה משהו אמיתי (ירחם השם)…

בפני חברי מפלגת העבודה עומדת הזדמנות נדירה לחשוב לא על עצמם אלא על המדינה וטובתה, על אסטרטגיה ולא על טקטיקה, על מטרות ארוכות טווח ולא על ספינים חדלי פרעון.

שימו בפנינו הציבור משנה סדורה ותוכניות בתחומי החיים השונים (החינוך, הכלכלה, חברה, פנים, חוץ, איכות סביבה, בטחון,  בטחון פנים, מלחמה בפשע, הקטל לבכבישים ועוד) עם מטרות מוגדרות ומדידות ותאמינו לי תצאו נשכרים. משב רוח רענן יחלוף על פנינו ופניכם.

אל מול משנות אלו שימו בפנינו את ההרכב המנצח, את הנהגת המפלגה. מפלגה שכוחה נובע רק מהעומד בראשה לא תעמוד לעולם בציפיות ובוודאי שלא תשרוד את היום שאחרי. בתחום זה מפלגות אינן שונות מחברות עסקיות. הרבה דיו, ספרים ומחקרים נכתבו על כך שאחד מהפרמטרים המסבירים את הצלחתה של חברה לאורך זמן הוא הימצאותו של מנהיג מעצב, המפתח ומרומם את אנשיו כך שהשלם יהיה גדול מסכום חלקיו וכדי לבנות יורשים פוטנציאלים.

למפלגת העבודה יש אנשים טובים. צריך רק לעשות מהם קבוצה והנהגה. כאן עיקר הביקורת וההמלצה החמה מופנית לאהוד ברק.

אהוד ברק חייב להבין שאם ברצונו להציל את המפלגה, עליו לרומם את אותם אנשים איכותיים שסביבו (ויש כאלה לא מעט - אופיר פינס ושלי יחימוביץ הם דוגמאות טובות) במקום לגמד את כל מי שנעמד מולו, כי אז באמת תגשים הנבואה את עצמה וסביבו ימצא הוא רק גמדים, ואם הסקרים נכונים הם, אז יהיו אלו שבעה (גמדים) ושלג, דאשתקד, ומדבר.

אימתיי

כדאי לזכור שרבים הם המתנדנדים ומצביעי עבודה מסורתיים שמשוועים בסתר ליבם לשמוע איזו קריאה רעננה שתשיב אותם הביתה ותגאל אותם מיסוריהם. לאנשי העבודה כדאי לזכור גם כי השעון הוא שעון חול והתזמון הוא לעיתים חזות הכל. כל עוד קול (וכל) העבודה לא נשמע כדור השלג ימשיך להתדרדר ויהיה זה כמעט בלתי אפשרי לשנות מגמה אם יתמהמהו יתר על המידה ואם טרם ישמע קולה תקום מפלגת השמאל החדשה כי אז ירגישו רוב המתנדנדים כי מצאו את ביתם, לפחות לבחירות הקרובות.

סיכום

לא נותר לנו אלא לאחל לחייל בהצלחה ולציידו בברכת “קדימה לעבודה”…

לכתבות נוספות - http://deyoma.wordpress.com