חיפוש תשוקה

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, רציתי למצוא תחביב שאוכל להתפתח בו. ילדה בת 14 שלא עושה עם עצמה כלום- אני לא רוצה לחיות ככה. לא מצאתי שום דבר שמושך אותי להמשיך בו, עד אותו היום. זה קרה בתחילת שנה שעברה, כשהחלטתי שהשנה אני לא מנסה חוגים. ישבתי בחדרי וחשבתי מה לעשות עם עצמי. באותו היום כל חבריי היו בחוגים שלהם ולאף אחד מהם לא היה זמן בשבילי. חיפשתי תשוקה, חיפשתי תעסוקה. הפעלתי את מערכת המוסיקה שלי והתחלתי לרקוד מול המראה אצלי בחדר, השתגעתי ונהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן. התחלתי לרקוד ולרקוד, לא עצרתי במשך כמה שעות.

בערב, כששכבתי במיטתי והתכסיתי בשמיכה החמה, הקשבתי לליבי והוא רק אמר לי "למרות ההחלטה שלך לא לנסות חוגים, את צריכה לנסות לרקוד, יש לך תשוקה לכך". אני מקשיבה לליבי, תמיד. הוא מורה הדרך שלי והוא בעצם הנפש והנשמה שלי. "הוא יודע מה טוב לי", כך חשבתי.

לא חיכיתי הרבה זמן וכבר למחרת הלכתי להירשם לחוג מחול מודרני. בחרתי מחול מודרני מפני שהוא הסגנון שהכי מושך אותי ועניין אותי להתנסות בו. בשיעור הראשון המורה עשתה לי היכרות איתה ועם הקבוצה, המורה מאוד נחמדה והיא גם רוקדת ממש יפה ומקצועי. היה לי קשה בהתחלה כי חוץ מהריקודים הפרועים אצלי בחדר, לא היה לי שום ניסיון קודם בריקוד.

לאחר חודש, באחד השיעורים המורה אמרה לי "ירדן תישארי אחרי השיעור, אני רוצה לדבר איתך קצת". מאוד חששתי, כי לא ידעתי אם היא רוצה לדבר איתי על משהו טוב או על משהו רע, ונלחצתי. אולי היא לא אוהבת איך שאני רוקדת והיא רוצה שאני אעזוב? נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי מה שיהיה יהיה. בסוף השיעור ניגשתי אליה "המורה, מה רצית?"

"ירדן, רציתי להגיד לך שאני מאוד מופתעת ממך"

"לרעה או לטובה?"

"לטובה. את רקדנית נפלאה! בחיים לא הייתה לי תלמידה כל כך מצטיינת על החודש הראשון, את בהחלט כשרונית"

"תודה רבה, זה מאוד מחמיא לי. אני גם מאוד נהנית"

"יש לנו עוד שבועיים הופעה על הריקוד שאנחנו עובדות עליו בשיעורים, תרצי להשתתף? יש לי תפקיד מצוין בשבילך"

"אני? כן! ברור!"

אלו היו שבועיים של עבודה מאוד קשה והייתי צריכה מאוד להשקיע, השקעתי המון מאמץ. כל כך התרגשתי לקראת ההופעה הראשונה שלי. הזמנתי את כל חבריי ומשפחתי להופעה. רציתי שיבואו ויגידו "אני גאה בה, היא כל כך טובה בזה". הרי תמיד התלוננו עליי שאני לא מוכשרת ושאני לא עושה כלום עם עצמי. ההופעה הזאת היא התגשמות חלום בשבילי, בהרבה מאוד מובנים.

אימא ואבא הסיעו אותי למקום שבו מתקיימת ההופעה, שניהם אמרו בהתרגשות "חמודה שלנו, אנחנו כל כך מצפים לראות אותך. שיהיה לך המון בהצלחה ותיהני מכל רגע". הלב שלי פעם בחוזקה במשך כל היום ולא ידעתי מה לומר "תודה רבה, אוהבת אתכם". גם חבריי התקשרו אליי ואיחלו לי בהצלחה ואמרו לי שהם מצפים לראות אותי.

ירדתי מהאוטו לכיוון אזור "מאחורי הקלעים" של ההופעה, בהתרגשות גדולה נכנסתי לשמה וראיתי מיד את מורתי. היא ניגשה אליי ואמרה  "מתרגשת חמודה?"

"כ..כן, מאוד"

"זה בסדר, לכולם זה קורה. אפילו לרקדן שרגיל להופיע"

"באמת?"

"כן, התרגשות זה דבר טבעי לגמרי"

"תודה רבה. נראה לי שאני אלך להתארגן"

"בהצלחה ירדן"

חמש דקות להופעה. אני כל כך לחוצה! בחיים לא הייתי כל כך לחוצה. לבשתי את התלבושת להופעה, סידרתי את השיער והתאפרתי. ישבתי ליד הכניסה לבמה, מתנשפת מרוב התרגשות. רציתי להרגיע את עצמי, ולתת לעצמי עצה שצריך ליהנות מכך ולא לסבול. הרי אני אוהבת לרקוד.

מורתי עלתה לבמה כדי להציג את הריקוד של הקבוצה שלנו "הריקוד הבא הוא ריקוד מחול מודרני של קבוצת
בנות ח'" והקהל מחא כפיים, קפאתי במקום. כל הבנות עלו לבמה להסתדר ורק אני נשארתי קפואה במקומי. כולן התחילו לומר "ירדן מה יש לך?", "בואי כבר הריקוד מתחיל!" ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו הרגע. התחלתי לבכות, הייתי בחולשה נוראית.

פשוט ברחתי.