שלום וסליחה על איחור נתינת הפרק הראשון.
פרק 1
הכל התחיל ב-14:00 בצהריי היום,בתחנת האוטובוס.
לי חזרה מחברתה [שני],היא איחרה לאוטובוס שלה,לכן הייתה צריכה לחכות עוד קצת.
עינייה הגדולות והירוקות חיפשו את האוטובוס במאמץ,שערה החום שהגיע עד כתפה התנופף ברוח הקרה.
היו הרבה עננים וסיכוי גדול לגשם. לפתע בחור עם אופניים פגע בה,היא נרתעה אחורנית אך נפלה.
הבחור עם האופניים הביט שניה ספורה לאחור ובין רגע המשיך לנסוע.
בחור אחר בעל שיער בלונדיני שעמד לידה וראה הכל התכופף אליה במהירות.
"היי! תיזהר" הבחור שעמד ליידה צעק. "את בסדר?.." הוא שאל.
"אמ... כן,נראה לי" היא אמרה. הוא הושיט לה יד והיא נעזרה בה לקום.
הוא הושיט לה את ידו [הפעם בשביל ללחוץ את היד והציג את עצמו]:
"דאגי לי פיונטר,אבל תקראי לי דאגי".
"אני לירון גל אבל תקרא לי-לי" היא הציגה את עצמה גם.
"האוטובוס!" דאגי אמר והצביע על האוטובוס שחנה כמה מטרים מאיפה שהיה צריך לחנות.
הם התחילו לרוץ,נשמע רעש מהאוטובוס.
"ח-כה!" דאגי צעק אך בגלל הרעש לא שמעו אותו למרות הריצה המהירה והמאמץ,השניים איחרו את המועד
"שיט!" דאגי אמר מתנשף
"קל לך לומר,פעם שניה שאני מפספסת..." מילמלה לי בשקט אך דאגי שמע אותה
"אני ילך ברגל,אני סתם עצלן..." למרות שדאגי ידע שהוא לא עצלן
"גם אני..." אישרה לי
"באיזה רחוב את גרה?" הוא שאל
"-" לי ענתה
"-? אני היום עברתי לשם,לבית 5 לקומה 2 דירה 8"
"אני בדירה 7" לי הייתה המומה הם החלו ללכת לכיוון.
"שיט!" מילמל ונעצר מול שלט שהיה תלוי על עמוד.
"מה קרה?" שאלה לי וחזרה אחורה "דרוש נגן ללהקה חדשה?" היא קראה את השלט
"כן,אני רוצה להתקבל שכחתי להתקשר..."
"נו? ו...?"
"לא יודע בדיוק... אני סוג של..."
"אתה מה?"
"מתבייש..."
"מה מתבייש?" לי הוציאה את הפלאפון שלה החייגה את המספר הכתוב על השלט.
לי התיישבה על הספסל ודאגי אחריה. הוא הרגיש שפוט,אבל זה לא הפריע לו.
זה היה ללי טיפה מוזר,היא אף פעם לא התקרבה למישהו כל כך מהר.
אמנם לי היתה חוצפנית אבל ביישנית לא פחות,היא היתה אומרת מה שהיא רוצה על מי שהיא רוצה בפנים ולעומת רוב הבנות היא לא רחלנית.
גם דאגי ביישן ממש ביישן,גם לו זה היה מוזר שהם התחברו כל-כך מהר. היה בניהם איזה חיבור מיוחד.
"שלום" ענה קול מהפלאפון "שלום,זה בקשר ללהקה" אמרה לי
"אה.. מצוין" הבחור נשמע מרוצה "מה שמך?"
"זה לא בדיוק אני... זה ידיד טוב,שמו דאגי"
"אה... בן כמה הוא?" הוא שאל "שניה" לי הצמידה את הפאלפון לכתפה
"בן כמה אתה?" היא שאלה
"14" לחש דאגי
"מושלם" חשבה לי "חתיך,גדול ממני בשנה,מנגן,ביישן,נחמד אפשר יותר טוב?"
"14" אמרה לי
"מצויין!" אמר הקול "אז,הוא לידך? אני יכול לדבר איתו?" שאל
"כן.." לי העבירה את הפלאפון לדאגי
דאגי לחש לה:"מה קרה?"
"פשוט תדבר" אמרה לי דאגי הצמיד את הפלאפון לאוזן
"אממ... שלום?" הוא גימגם
"אז אתה דאגי?" שאל
"כן..." ענה דאגי
"אני טום פלצ'ר... אתה מנגן\שר?" שאל טום
"אני.... מ.מנגן וקצת שר... אז... אני יכול...יכול לעשות קולות... רקע" גימגם דאגי
"אה... הבנתי... אל תפחד ממני,אני לא נושך..." ליגלג טום "סתם,אני צוחק... אל תיעלב"
"זה... בסדר..." מילמל דאגי דאגי הלך לצד ודיבר איתו.
לי הייתה בטוחה שזה הבחור המושלם... ואולי אפילו צדקה.
היא הבינה שזו תחילתה של ידידות חדשה,או לפחות כך רצתה,אבל יותר מכל רצתה שתתפתח אהבה.
היא לא הייתה מאלה שנדלקות על כל בחור אבל הוא עשה לה את זה... היא חיכתה לו,כעבור 5 דקות הוא חזר.
"נו...?" היא שאלה
"אני הולך מחר לאודישן,נתנו לי את הכתובת" הוא חייך וכבש את ליבה "אני אסיר תודה"
"נמשיך ללכת?" לי הסמיקה וניסתה להעביר נושא.
דאגי הינהן והם התחילו ללכת. "אני חייבת לספר לרונה ושני!" חשבה לי בדרך,הם מדי פעם הסתכלו אחד על השני אך ישר הסיטו את מבטם לריצפה.
"אז להתראות.." אמר דאגי כשהם הגיעו "כן להתראות..." אמרה לי והתקרבה לחיבוק,דאגי אישר לה עם הראש והם התחבקו.
הם נפרדו וכל אחד נכנס לביתו.
"איפה היית?!" אמה של כעסה
"איפה היית?!" אחיה הקטן,רון,בן השלוש חלף על פניה וחיקה את אימו.
"איחרתי את האוטובוס" אמרה והלכה לעבר חדרה.
"רגע..." אמרה אמה.
"מה עכשיו?!" שאלה לי וזרקה את תיקה על הפינה בריצפה.
"בן דוד שלך ג'יימס בא לבקר!" הודיעה
"מה? למה? מתי? איך? עם מי?" תקפה לי את אמה בשאלות שנשענה על משקוף דלת החדר.
"כן,כי הם מתגעגעים,מחר הם יבואו,עם שון וביל. הם בני 5 מחר! אז נחגוג להם!" אמה נשמעה מאושרת.
היא המשיכה לחפור ל-לי על כמה שהיא מתגעגעת...
לי נזכרה בג'יימס,הוא מאוד נחמד.
אבל יש בעיה אחת קטנה,או בבעצם די גדולה...
היא שונאת לארח!
גם אם זה יהיה מישהו ממש נחמד אפילו... דאגי... היא לפתע נזכרה בדאגי.
מעניין מה הוא עושה עכשיו...
מעניין אם הוא חושב עליה...
אם הוא זוכר אותה בכלל...
או אפילו מרגיש אליה משהו...
"לילוש! את מקשיבה לי?!" קטעה אמה של לי את מחשבותיה.
"כן,אמא... אני מקשיבה" הרגיעה אותה לי.
נ.ב
כתבתי - כי לא מצאתי רחוב באסקס...
ספוילרים:
הוא הלך אחריה במהירות. "לירון!" הוא קרא לה. היא התעלמה.
הוא היה היחיד שקרא לה בשמה המלא. הוא קרא לה שוב.
היא הסתובבה מלאת דמעות. "מה?!" כעסה
"אני צריך להסביר לך" אמר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
