היי אנשנושים!! הנה פרק!

אני מצטערת שהוא כזה קצר פשוט רציתי את הסוף ככה אז זה מה יצא!!

פרק חמישי:

הגענו לבית בסביבות שש ועשרים, הכנסתי את הרכב למוסך ונכנסנו לבית.

"אוקי אז עכשיו יש לנו א כול המידע, בוא נתחיל", הוצאתי את התיקיות מהתיק שלי והנחתי אותם על השולחן.

"נו למה אתה מחכה?", התיישבתי והתחלתי לעבור על הדפים.

"יאיי איזה כיף", רון התיישב לידי ולקח לידו חבילת דפים.

"אוך שתוק", נתתי לו מכה בכתף.

עברנו על הדפים בשתיקה מנסים לגלות מידע שיעזור לנו.

"בן זונה", רון נחרד.

"מה?".

"המניאק עושה ניסויים על תינוקות, הוא לוקח אותם כשהם רק נולדים".

"מה?", חטפתי ממנו את הדף.

בתחילת העמוד היו רישומים של ניסויים על בעלי חיים שהיה חוקי אך לקראת הסוף היו רישומים של

ניסויים שנעשו על תינוקות.

אחד הניסויים בלט לי לעין.

סרקתי את השורה בקפידה.

מין: זכר, תאריך לידה: 24/07/09, מקום לידה: הדסה עין כרם, תאריך הניסוי:26/07/09 בשעה 3:00 pm,

 תאריך פטירה: 26/07/09 בשעה 6:30 pm.

הייתי המומה, דודה שלי ילדה באותו יום בן זכר ולאחר יומיים הודיעו לה שהוא מת, היא לא התאוששה מהמקרה

 למרות שעברו כבר שלושה חודשים.

"רון אני כמעט בטוחה שזה הבן של דודה שלי", סיננתי מבין שיניים חשוקות, קמתי והתחלתי להסתובב בחדר

 עם אגרופים קמוצים בחוזקה, "המניאק הזה רוצח תינוקות, הוא רוצח אותם", את סוף המשפט צרחתי.

רון התקרב אליי ותפס בידיי.

"עזוב אותי", ניסיתי לנער אותו מעליי אך הוא לא עזב, הוא יותר חזק ממה שחשבתי, "עזוב אותי רון" דמעות

החלו לרדת במורד לחיי הוא הצמיד אותי אליו וחיבק אותי בחוזקה, בתחילה נאבקתי להשתחרר מאחיזתו אבל

 לבסוף נשברתי, ההרגשה של חום גופו ושל ידיו החסונות שהקיפו את גופי הרגישה טובה, הרגישה נכונה.

קברתי את פניי בצווארו ובכיתי, אני לא בטוחה למה בכיתי, בחיים שלי לא ראיתי את התינוק ואני אפילו לא

בטוחה שזה בן דודי אבל המחשבה על כך שהוא נירצח עקב ניסוי שנעשה עליו הרסה אותי.

תיארתי לעצמי את הצרחות של היצורים הקטנים וחסרי האונים בזמן שהזריקו להם את החומר שהכיל

אלקטרונים שאפשרו לאדם לשלוט על הגוף דרך מחשב, בעזרת זרמים חשמליים, ואז את הדממה

כשהתינוק עוצם את עיניו ועורו הופך לגוון אפור מבחיל- מת.

צמרמורת עברה בגופי ורון הידק את אחיזתו.

"דיי מעיין, ששש, את לא יכולה לעזור לתינוק הזה עכשיו", הוא ליטף את גבי, "אבל את כן יכולה לעזור

לכול שאר התינוקות שעלולים ליפול לתוך ידיו של המנוול הזה".

הרמתי את ראשי ולקחתי נשימה עמוקה.

"א..אתה צודק".

הוא הנהן וניגב את דמעותיי עם אגודלו, "אני יודע שכול הקטע הזה כואב ומגעיל אבל אנחנו חייבים

לעצור את הממזר הזה".

"טוב אז ככה", התיישבתי ולקחתי את הדף עם הניסויים, "סך הכול  הוא עשה חמישה עשר ניסויים,

עשרה על בעלי חיים וחמישה על...תינוקות, עכשיו לפי מה שרואים כאן הזמן שבין הזרקת החומר לבין

מוות הקורבן התארכה עם הזמן, בניסויים הראשונים על בעלי החיים הם מתו תוך דקות אבל בניסויים

עם ה...התינוקות יש הפרש גדול יותר, בניסוי הראשון התינוק נהרג תוך שעה ובאחרון תוך עשרים מה

שאומר שהמניאק מתקדם, מתקדם מהר מידי".

רון לקח את הדף מידי וסרק את הניסויים, "אבל לא ניראה כאילו הוא מצליח להשאיר אותם בחיים".

"לא, הוא לא מצליח אבל הוא מתקרב לזה ואנחנו חייבים לעצור אותו".

"עדיין לא הבנתי למה הוא עושה את הניסוי המבחיל הזה ולמה דווקא על תינוקות?".

"כול ההמצאה שלו היא על מנת לשלוט על אנשים, הוא מנסה להשיג את הכוח שיש לאלוהים, הוא מנסה

להפוך אנשים לרובוטים שהוא יפעיל בעזר מחשב.

הוא מזריק לתוך המוח חומר שמורכב מאלקטרונים ודברים והחומר הזה שולח זרמים חשמליים למחשב

 שיש בו את המודם הנכון, מודם שרק לפרופסור יש, עכשיו בעזרת הזרמים האלה הוא מסוגל לשלוט

באדם ולגרום לו לעשות כול מה שהוא רוצה, מבחיל אני יודעת".

"ולמה דווקא תינוקות?".

"כי המוח שלהם עוד לא התפתח לגמרי מה שמבטיח שהחומר ייספג יותר טוב, אבל בינתיים הוא פשוט

הורג אותם, חסר לו איזה מרכיב בחומר".

"וואו איך את יודעת את כול זה?".

"זה הכול כתוב כאן", הרמתי את אחת החוברות שהיו בתוך התיקיות.

"איך בדיוק הוא מצליח לקחת תינוקות? אף אחד לא שם לב?".

"הוא לא צריך לקחת אותם, כול מה שהוא צריך לעשות זה להזריק להם את החומר ואז הוא יכול

להמשיך את כול השאר מהמחשב".

"אוקי אז מה עכשיו?".

"צריך להגיע למעבדה איפה שהכול קורה אבל את זה אנחנו נעשה מחר, עכשיו אני מלמדת אותך

לירות ועוד כול מיני דברים שאתה צריך לדעת", חייכתי חיוך ממזרי.

"אוקי אבל אני מבקש קצת רחמים".

"אנחנו עוד ניראה בקשר לזה".

"שיט", הוא קבר את פניו בידיו, צחקי ומשכתי אותו למעלה.

דוקטור אייל פישמן בדק את כול המשרד שלו אך לא מצא שום טביעות אצבעות.

"איך לעזאזל זה יכול להיות? כאילו הם בכלל לא היו כאן", הוא מלמל לעצמו וקם, ברגע שהוא התיישב

על הכיסא הוא קלט משהו על השולחן, שערה.

הוא הרים את השערה השחורה בזהירות וסרק אותה, חיוך עקום עלה על פניו.

"אנחנו עוד נגלה מי את, רננה ואז את עוד תתחנני שנשכח".

הוא שלח את השערה עוד באותו היום לבדיקת ד.נ.א. אצל חבר שעבד במעבדות הגנטיות.

לאחר שעה הוא קיבל מייל, הוא פתח אותו ופניו הלבינו.

הילדה במשרדו לא הייתה שום רננה, והבחור לא היה אחיה.

הוא בהה במילים השחורות.

מעיין גלזומיצקי.

שיט!! הוא הסתבך עם המאפיה.

הוא הרים את הטלפון וחייג במהירות לשותפו.

"מה?".

"אנחנו בצרות".

"ולמה זה? כבר אמרתי לך שאנחנו נימצא את החומר וחוץ מזה שיש לנו העתק, למה ניראה לך

שילדה טיפשה בשם רננה תבין מה כתוב שם?".

"זה הבעיה, היא לא טיפשה והיא לא רננה".

"נו מה אתה מזיין לי בשכל, מה לא רננה?".

זאת...", הוא בלע רוק בחוזקה, גרונו היה ייבש לגמרי, "זאת מעיין גלזומיצקי".

"מה איכפת לי מחה השם האמיתי שלה, נימצא אותה וזהו".

"זה לא כול כך פשוט, היא הבת של מאפיונר הכי גדול בארץ, היא מוקפת סוכנים חשאיים".

"היא מה?", הוא צעק.

"הבת של המאפיונר", אייל לחש בקול צרוד.

"שיט!! יאללללה! איך זה שכול פעם שאתה אחראי על משהו אתה משבש עניינים? אה אייל?".

"אני מצטער", המילים בקושי יצאו מפיו וטיפות זיעה החלו לבצבץ על מצחו.

"טוב טוב טוב אין לי כוח להתנצלויות שלך, אני ממשיך כרגיל ואתה אחראי למצוא את הזונה

הקטנה הזו ולהרוג אותה, ולא אכפת לי איך", הוא טרק את הטלפון בחוזקה.

אייל נישאר קפוא עוד זמן מה בכיסאו כששפופרת הטלפון עדיין בידו.

הוא בלע את רוקו בחוזקה והביט בתמונתה של מעיין שניבטה אליו מהמחשב.

הוא צריך להרוג את הבת של המאפיונר!!!