פרק שני:
ישבתי בשולחן כשאני נישען על המרפקים מבלי לאכול עד שסער ניכנס.
"היי למה אתה לא אוכל?"הוא התיישב לידי עם חביתה שדיפה ריח מיוחד במינו.
"לא באלי על קלקול קיבה היום".
הוא צחק והתחיל לטרוף את הביצים "אה דרך אגב סיפרתי למעיין על החשדות שלך והיא מסכימה איתך,
ניראה שזה שוב אני לבד מול שלושתכם" הוא אמר בפה מלא חביתה וסלט.
"תעשה טובה נשמה תבלע ואז דבר".
הוא בלע ועמד להגיד את המשפט שוב אבל קטעתי אותו "הבנתי אותך אבל מי זה שלושתכם?".
"אתה מעיין וירדן".
"אה וואלה" הנהנתי.
"קיצור אז אני חייב לשתף איתך פעולה, במי אתה חושד בדיוק?" הוא שאל בציניות אבל החלטתי להתעלם מהטון,
סוף סוף הוא משתף איתי פעולה גם אם זה מחוסר ברירה.
"ברופא, הוא זה שקבע את מותו של סיוון והוא לא רצה להתראות איתנו לספר על המוות".
"מה הקשר? אולי הוא היה עסוק? לא ניראה לי חשוד טוב".
"נשאיר בצד את מה שאתה חושב ונעבור למציאות, הוא הבן אדם היחיד שאני יכול לחשוב עליו אז באלי לבדוק אותו".
"טוב כפרה, תקשיב נדבר עם רועי אולי הוא יכול להשיג מחברים שלו מידע על הרופא הזה".
"סער נהיית ערס ערס! ממתי אתה מדבר ככה? תמיד היית צוחק עליי".
"מדבר איך?".
"כפרה, נשמה, מאמי".
"טוב נו מה הקשר עכשיו?".
"וואלה לא יודע אבל זה תקף אותי פתאום" משכתי בכתפיי.
"כן שמענו עלייך, קיצור נדבר עם רועי סבבה? ניראה מה הוא יכול להשיג לנו".
"נשמע טוב, אוף חבל שאנחנו בטירונות, הייתי יוצא וחוקר את המניאק לבד".
"דבר ראשון לא בטוח שהוא המניאק ודבר שני מה בדיוק היית אומר לו אה? 'היי אני עידו ואני חושב שרצחת את אח שלי'"'.
"מצחיק, דפוק, הייתי הולך כאילו להיפגש איתו ולא יודע מרחרח קצת".
"נהיה לנו כלב הבנאדם, במה הוא מתמחה בכלל?".
"לא בטוח, ניראה לי במחלות לב".
"וואלה מגניב, היי תקשיב אפשר לבקש ממעיין ללכת אממ איך אמרת...לרחרח".
עיקמתי את פרצופי, משום מה לא ניראה לי הרעיון.
"תקשיב חבוב אולי היא נראית טיפשה אבל בואנה איזה שכל יש לה, היא טובה בשטויות כאלה של להוציא מידע".
"טוב ניראה, בינתיים אני רוצה לדבר עם אבא שלי, שייתן לי קצת כסף".
"למה?".
"לא יודע לכול דבר שאני אצטרך".
הוא פרץ בצחוק, "אתה ממש נכנסת חזק לקטע של הבלשות אה? שרלוק הולמס".
"סתום חתיכת קרצייה אתה".
הוא המשיך להיקרע מצחוק כשהוא חובט בשולחן עם אגרופים, ממש התחשק לי להכניס לו בוקס לפה.
"טוב כפרה אני זזתי", לא ממש היה לי לאן ללכת כי היה אסור לצאת מהחדר אוכל אז פשוט סובבתי את ראשי לצד.
רועי התיישב לי מול הפרצוף.
"מה עניינים? בואנה כוסאימא של המפקד הזה, עיצבן אותי אחושרלילה".
"מה קרה?", ממש נמאס לי להיות הפסיכולוג של כולם.
"בגלל שהוא יודע על הרקע שלי הוא מחליט שכול מה שקורה במחנה זה בגללי, מישהו הרס אסלה אז זה
אני והמניאק סגר אותי שבת".
סער נשען מעליי, "ברוך הבא למועדון, יוצאים עוד שבועיים ואני ואתה נשארים יאייייי".
רועי נקרע מצחוק וקם להביא לעצמו אוכל.
כשהוא חזר פניתי אליו, "תגיד יש מצב אני נותן לך שם של מישהו ואתה מברר לי עליו פרטים ושטויות".
"יא אלללה שוב פעם אתה והחקירה שלך, יודע מה? סבבה, תן שם אני מסמס לחבר הוא מחזיר לי פרטים".
"יואו מזה תודה אחי, אני אשאל את אימא שלי ויגיד לך".
"וואלה סבבה".
הוא התחיל לאכול במהירות כי נשארו רק עוד שלושה דקות עד גמר האוכל.
בינתיים ישבנו בשתיקה, אחרי שנגמר הזמן לאכול ורועי קילל את המפקד כי הוא לא סיים לאכול יצאנו למסדר ערב לפני שינה.
יצאנו ולכולם היה קר, גם כן לך תבין מדבר, חם כמו לא יודע מה ביום ובלילה נהיה קפוא.
נעמדנו בשורות מסודרות של עשרה חיילים.
המפקד הגיע וחפר לנו על היום ואז הוא הודיע על הגעתו של הקצין, כולנו נעמדנו דום.
"חיילים כולכם מודעים היטב לעובדה שיש התרעות למלחמה", כולנו גלגלנו עיניים, "ואני רואה שאתם לא
מייחסים לזה את תשומה הלב שאתם כן צריכים לייחס למידע כזה" הוא הגביה את הטון.
"אם מחר תפרוץ מלחמה אף אחד מכם לא יהיה מוכן, אנחנו עוד חודש מסיימים טירונות ואתם לא מוכנים,
לכן הערב אתם תישארו לאימון נוסף עם מפקדת הספורט שלכם".
הוא הסתובב והלך, זה היה כול כך צפוי שעמדתי להתפוצץ מצחוק.
מפקדת הספורט- נערה בת עשרים, קטנה ורזה, הגיעה והריצה אותנו שלוש פעמים סביב למחנה.
זיעה נטפה לי במורד הגב, כול מה שרציתי היה לישון.
"לרדת על ארבע ולזחול" היא צעקה בקול הצייצני שלה, כולנו ירדנו על ארבע, חלק מהחיילים היו כול כך
תשושים כשהיא אמרה לקום לקח להם זמן, לי יש מזל שלפני הצבא למדתי אומנות לחימה ואני חגורה
שחורה בקרב מגע.
לבסוף לאחר מאה שכיבות סמיכה היא שיחררה אותנו, נכנסתי לאוהל וצנחתי על המזרון שלי.
"בת זונה, הרגה לי ת'צורה" רועי מלמל וכולנו שקענו בשינה.
בבוקר התעוררנו לקול צעקתו של המפקד, התיישבתי ושפשפתי עיניים.
כולם התחילו להוציא פרצופים מנומנמים משקי השינה, התמתחתי וקמתי.
"יאללה קומו לפני שהוא יפרק אותנו, רועי תן לי הודעה קצרה" לקחתי את הפלאפון שהיה לידו במיטה
ושלחתי לאימא שלי הודעה.
'בוקר טוב, אימא אני צריך לדעת את השם של הרופא שטיפל בסיוון, זה דחוף.
אוהב ומתגעגע, עידו'.
אחרי דקה חזרה לי הודעה.
'דוקטור אייל פישמן'.
בלי אוהבת בלי כלום, טוב ככה לפחות ידעתי שההודעה ממנה.
"רועי בדוק לי את אייל פישמן, הוא פרופסור במחלות לב".
"אה?" הוא הסתכל עליי בעיניים אדומות.
"נו קומו, עוד דקה המפקד נכנס ומפרק אותנו".
ברגע שהמילים יצאו לי מהפה יריעת האוהל נפתחה והמפקד פרץ פנימה.
פרצופו היה נפוח ואדום כעגבנייה, עיניו היו אדומות מנימי דם מפוצצות ואיימו לצאת מחוריהן.
"קומו עצלנים, השנייה", הוא צעק וקצף יצא מזוויות פיו.
הסתכלנו עליו המומים כשהוא יצא בסערה ואז רועי פרץ בצחוק.
"מה נדפק איתו?" סער שאל אותי, משכתי בכתפיי, "אבל כדאי שנקום".
תוך דקה כולנו היינו על הרגליים.
"איך קוראים לרופא?".
"אייל פישמן".
"סבבה, בוצע".
"יואו מזה תודה אחי".
יצאנו למסדר בוקר, החום הכה בי כמו גרזן ונשימתי נעתקה, אני בחיים לא אתרגל אליו.
שוב נעמדנו בשורות של עשרה חיילים ומהפקד צרח עלינו, השגרה הזו החלה להימאס עליי.
כול יום אותו דבר, כול כך קשה לצבא לגוון?.
"יש לכם רבע שעה לאוכל ואז כולם עולים לאוטובוסים, היום נוסעים לירושלים לטקס".
רק דיברתי על גיוון חשבתי בעודי צועד לכיוון חדר האוכל.
הרגשתי טפיחה על הכתף, הסתובבתי וראיתי את רועי.
"קח אחי, כול המידע על הפרופסור הזה שלך" הוא הושיט לי את הפלאפון שלו.
הבטתי בהודעה שהייתה פתוחה.
דוקטור פישמן היה גבר בן ארבעים וחמש, הייתה לו אישה ושלושה ילדים- בן ושתי בנות בגילאים
של תשע עשרה, שש עשרה ושתיים עשרה, הוא גר בירושלים במושבה הגרמנית ועבד בהדסה עין כרם,
הוא ביצע ניתוחים להשתלת לב.
הוא גם היה מדען ועבד במעבדה כמהנדס תרופות.
שיט יהיה קשה לסדר איתו פגישה אבל מה שכסף יכול להשיג זה משהו.
דילגתי על האוכל משהו שאם היו תופסים אותי עליו היו מענישים אותי בשמירה או משהו והלכתי לכיוון האוהל.
התקשרתי לאבא שלי.
"היי אבא זה עידו, איך הולך?".
הוא נאנח, "אתה יודע, אימא ואחותך שבורות מאז המוות ואני איכשהו מנסה להסתדר".
החלטתי לגשת ישר לעניין אבא שלי לא אוהב כשמורחים דברים "אבא אני ממש מצטער שאני מפריע לך
אני פשוט צריך שתסדר לי פגישה עם דוקטור פישמן, אני לא יודע עדיין למתי, אני אדע עוד מעט אבל
רציתי לוודא שאתה יכול לעשות לי דבר כזה".
"דוקטור פישמן? זה לא הרופא שקבע את מותו של סיוון?".
"זה כן".
"למה אתה צריך איתו פגישה?".
"עזוב סיפור ארוך, אני אסביר לך מתי שהוא, אתה יכול לסדר לי פגישה?".
"ברור".
אבא תמיד אהב אותי יותר מכולם כי אני הבן של אשתו הראשונה שנפטרה בלידה שלי, הוא ממש אהב אותה.
אני לא זוכר אותה בגרוש ומכיר אותה רק מצילומים לעומת זאת אני מחשיב את אשתו השנייה כאימי מה שהיא לא עושה.
"תודה, אני אחזור אלייך עוד דקה ואגיד לך מתי".
"אוקיי".
"ביי אוהב אותך".
ניתקתי.
השיחה הבאה שלי הייתה למעיין, החלטתי להקשיב לסער ולתת לה לעשות את החקירות.
"היי מעיין זה עידו, מנשמע?".
"עידו!! איך הולך? אני סבבה".
"וואלה אני בסדר, תקשיבי אפשר לבקש ממך טובה?".
"זה קשור למוות של סיוון נכון? סער סיפר לי את החשדות שלך ואני ממש מסכימה איתך".
"תודה, כן זה קשור למוות, מסכימה?".
"ניראה לי שכן אבל קודם תגיד מה".
"אני צריך שתלכי לפגישה עם הרופא שאני חושד בו ותראי אם את יכולה למצוא עליו איזה משהו שיעזור לנו".
"אמממ אני לא יודעת, כאילו אם יגלו אני לא אסתבך?".
"תאמת שכן".
היא שתקה לכמה דקות.
"יודע מה סבבה, אני אלך לפגישה אבל רק לשם".
"סבבה, יואו מזה תודה מעיין, את מצילה אותי, מתי נוח לך?".
"אממ, אני יכולה כול יום משלוש".
"וואלה סבבה, אז נעשה את זה מחר בחמש, אבא שלי משלם לו אז הוא בטוח יסכים, המשרד
שלו בהדסה אוקיי?".
"סבבה איך קוראים לו? ובמה הוא עובד?".
"אה נכון, פרופסור פישמן והוא משתיל לב".
"אה אוקיי".
"מזה תודה".
"אין בעיה, ביי וד"ש לסער".
"סבבה ביי".
ניתקתי וסימסתי לאבא שלי את התאריך והשעה ואת המספר של מעיין למקרה שמשהו ישתבש.
מעיין ניתקה ונשכבה חזרה על המיטה שלה, היא לא ידעה למה היא הסכימה, בתכלס היא מסכנת
את עצמה אבל ממתי היא פוחדת מסיכונים?.
אפילו סער שהוא אהבת חייה לא יודע שיש בידה נשק ודברים מסוג זה ושהיא מאומנת היטב בכול
מה שקשור לפשע.
היא התכופפה ובדקה תחת למזרון, אקדח ה0.45 שלה נח שם בשלווה, לידו היה גז מדמיע חזק ביותר,
ריסוס אחד והאדם יכול להתעוור.
היא התרוממה מהמיטה והלכה לשידה, פתחה את המגירה האחרונה ובדקה מה שלום המחשב הנייד
התמים למראה ששכב שם.
המחשב היה מסוג נדיר, קרן לייזר קטנה הייתה יוצאת מצידו ומכניסה כול מידע שהוא לתוך המחשב,
היא הייתה בטוחה שהוא יהיה נחוץ בעבודה הזו.
מאז שאביה החל לעסוק בעבודה מפוקפקת במאפיה היא החלה לחקור את הנושא.
היא הייתה בת שתיים עשרה כשהיא השתמשה לראשונה באקדח ובת חמש עשרה כשהיא השתמשה ב
ו על מישהו, כשיש אבא פושע צריך להיות מוכן לכול מצב והיא בהחלט הייתה.
היא הניחה בלטה בין השידה למיטה וחצתה אותה לשניים במכה אחת של ידה, למרות שהיא לא הרבתה
להתאמן לאחרונה מצבה הגופני היה עדיין במצב מעולה והיא יכלה לשבור מפרקת של אדם בקלות.
היא הוציאה אולר קטן מכיסה וכיוונה אותו אל השעון שהיה תלוי בקיר מולה, היא התרכזה במטרה והעיפה
את הסכין מידה, החוד נתקע בדיוק באמצע השעון, התוצאה סיפקה אותה והיא נשכבה חזרה במיטה עם חיוך,
החזירה את אוזניות האייפוד לאוזניה ועצמה את עיניה, החקירה הזו- היא ידעה- לא תהיה פשוטה כלל,
תחושת בטן אמרה לה שהיא אפילו תהיה קשה ובדרך כלל תחושותיה לא הטעו אותה.
לפני שהיא נרדמה תחושה מוזרה עברה בבטנה, אולי התרגשות? או פחד?.
לא היה ניראה לה שזה פחד אז היא התפשרה על התרגשות, עבר זמן רב מאז שהיא חקרה נושא כלשהו,
למרות שהיא הייתה רק בת שבע עשרה היא עברה יותר מרוב האנשים בעולם.
היא התעוררה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ירדה למטה והכינה לעצמה אוכל.
היא התיישבה מול הטלוויזיה והדליקה סרט.
אביה נכנס לבית אחרי שעה והניח את מפתחות הרכב של השולחן.
"אבא?".
"מה מותק?" הילדה שישבה על הספה הייתה הכול בשביל האב הזקן.
"אני אצטרך את הרכב שלך ואני צריכה שתוציא לי רישיון".
"טוב" למרות שהוא ידע שביתו מכניסה את עצמה לסכנות הוא הסכים כמעט לכול דבר שהיא בקשה,
הוא ידע שהיא יכולה לטפל כמעט בכול מצב והרוצח השכיר שהוא שכר לשמור עליה הוסיף להרגשתו שלא יאונה לה כול רע.
"למחר, אוקיי?".
"בכיף" הוא התיישב לידה והדביק לה נשיקה על המצח.
"ואני גם רוצה שתמרח לי לקה על הידיים, טביעות אצבעות לא יעזרו לי מחר".
האמרה הזו הדאיגה את האב, "אפשר לשאול מה את עושה?".
"אל תדאג לא משהו מסוכן, אני רק הולכת לחקור רופא שחשוד ברצח".
האב נרגע, חקירות היו קטנות על ביתו המוכשרת.
"אז תשים לי מחר? אה ואני גם צריכה את כול הפרטים עליו, פרופסור פישמן".
"אהה" הוא מלמל ועצם את עיניו שוקע בשינה, מעיין התכרבלה לצידו כשחיוך מרוח של שפתיה,
מחר עומד להיות יום כיף היא ידעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
