| "כל הפוטנציאל הזה מבוזבז. לעזאזל, דור שלם של מתדלקים, מלצרים; הפרסום גורם לנו לרדוף אחרי מכוניות ובגדים, עובדים בעבודות שאנחנו שונאים כדי לקנות זבל שאנחנו לא צריכים."
אם אתה מתעניין, או שסתם מוכן להקשיב, אני ישמח שתקרא.
|
| 12/2008
טוק טוק - מישהו חי שם? משהו? כלום...
למען האמת אין לי מושג איך העגתי למצב שאני כותב את המחשבות שלי במקום סתם לחשוב אותן. אולי אני סתם רוצה להתמקד.
עכשיו סיימתי לראות את הסרט "הרוחות של גויה" שבו שמתי לב לאיך שהמצבים השתנו מקצה לקצה כשהכנסייה השייתה בלשיטה והחליטה מה בסדר ומה לא ועשתה דברים באמת נוראים כשהייתה מענה אנשים על זה שהם יהודיים ומה לא... ואיך בסופו של דבר גילו את מה שהיה מאחורי הקלעים. וקרתה המהפכה הצרפתית שהביאה את השינוי גם לספרד. באותו זמן היה לאנשים את הכוח ואת הזמן למרוד ולהבין מה קורה.
הדבר ההכי מציק לי שאני חושב שהיום המצב הוא אותו דבר, אבל יש לנו את הטלווזיה, את המחשב, את האינטרנט, את המפורסמים, את הבגדים, את המכוניות, את כל תרבות הבידור הארורה שבסופו של דבר, בכוונת תחילה או לא בכוונת תחילה, הופכת אותנו לאדישים. ל"מבודרים". אנחנו חיים במצב של בידור תמידי - אז אנחנו נשארים אדישים למה שבאמת קורה מסביב. רק תביאו לנו מחאות קלות. תביאו לנו לתרום 10 שקל כשבאים לדלת שלנו מתרימים פעם בחצי שנה, שנרגיש קצת טוב על הלב בין תוכנית טלוויזיה אחת לשניה.
"אנחנו ילדי הביניים של ההיסטוריה. ללא מטרה וקיום. אין לנו מלחמה גדולה, אין לנו שפל גדול. המלחמה הגדולה שלנו היא מלחמה רוחנית... השפל הגדול שלנו... הוא חיינו."
מתוך הרבה משפטים שיצאו מהסרט מועדון קרב... המשפט הזה שקע לתוכי ואני רק מתחיל להעריך אותו עכשיו.
אני באמת לא מבין את הפואנטה של לכתוב את זה עכשיו... לרגע חשבתי לפרסם את זה איפה שהוא ולתת לזה ספין שיגרום למישהו להתפכח. אבל אני לא באמת חושב שאני משכנע מספיק.
אני לא חושב שאני יכול לגרום לכם לכעוס. אני באמת רוצה שתכעסו. אבל אנשים עם כושר כתיבה הרבה יותר משכנע משלי, ונואמים הרבה יותר טובים ממני ניסו, אבל אתם מעדיפים לשבת מול הטלויזיה שלכם, אתם מעדיפים את האידשות, נו הרי זה נוח.
אני חושב ששניתי את דעתי ואני כן ישים את זה איפה שהוא בתקווה שמישהו יקרא את זהבתקווה שלפחות מישהו אחד יעשה את הדבר הבא:
פעם הבאה שאתם יושבים מול המסך, בבקשו תשימו לב למחשבות שרצות לכם בראש. תשימו לב להרגשה שאתם מקבלים מלהיות תקועים שם. אולי אפילו תשימו לב שכשאתם באמת שמים לב לעצמכם ולא הולכים לאיבוד במצב הזומבי הזה, תבינו שזה אפילו משעמם. ואולי תמשיכו לצפות, אבל עכשיו כשאתם שמים לב למה שעובר לכם בראש, תשמעו על משהו בחדשות או בכל מקום אחר שאתם לא אוהבים לשמוע. אני רוצה שתכעסו! אני רוצה שתצעקו שאתם האנשים שחיים בעולם הזה ושאכפת לכם ממה שקורה סביבכם, ושתכעסו כל כך שלא תוכלו יותר לחכות שהקול הזה בלב שלכם ידעך, שהפעם לא יעזור להעביר ערוץ בחזרה לאחת מהתוכניות שלכם בטלוויזיה.
אני לא יכול להגיד לכם מה לעשות, כי אני לא יודע מה להגיד לכם לעשות. אבל אני באמת רוצה שתכעסו.
ואז אולי תקומו לעשות משהו. משהו קטן. ואולי יום יבוא ותעשו גם משהו גדול. וברגע שמשהו גדול כזה יקרה, אני יהיה שמח, כי אני ירגיש שאנחנו כבר לא חיים בעולם ששרוי במצב של חוסר כוח לפעול, אלא בעולם שבו אנשים יודעים איך הם רוצים שהמצב יהיה, ויש להם את האומץ לכבות את הטלווזיה ולעשות משהו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
