האאאאאאי בנות :)
החלטתי להעלות וואנשוט , אני רוצה לומר תודה רבה לאנה שעזרה לי מאוווווד 3 >
תגובות ?
"אני לא מאמינה ביל!" צעקתי עליו
"מה יכולתי לעשות תגידי לי, מה?" הוא צעק עלי בחזרה
"לא יודעת !" עניתי והתיישבתי בכבדות על הספה וביל התיישב לידי.
"אוקי מה עושים עכשיו?" שאל אותי ביל
"אין לי מושג " עניתי לו "אני לא מסוגלת לחשוב עכשיו בכלל"
ופשוט ישבתי ובהיתי בקיר בשוק מוחלט.
"נו את חייבת לעזור לי" הוא אמר לי בתחינה
"אני ?" הסתכלתי עליו הצבעתי על עצמי
"תגיד אתה חושב לפני שאתה מדבר?" המשכתי לפני שהוא יוסיף משפט
"שמע אתה פאקינג ביל קאוליץ ! מי יכול לעשות דברים אם לא אתה?" שאלתי בזעזוע
"אני לא יודע מה לעשות" הוא אמר ביאוש
וככה ישבנו בחדר עד שבאמת התחלתי לקלוט מה ביל אמר והתחלתי לבכות.
"בילי מה נעשה?" שאלתי אותו עם דמעות בעיניי
"אני לא יודע" הוא אמר "אני כ"כ מצטער שסיפרתי לך את זה רק עכשיו" הוא אמר ונתן בי מבט כ"כ מסכן שלא יכולתי אלא לחבק אותו.
"קודם כל צריך לחזור לגרמניה אתה לא חושב?" שאלתי אותו וניסיתי להיות הכי עיניינית שיש.
"את תבואי איתי?" הוא שאל בתקווה
"נראה לך שלא?" עניתי לו "זוכר? אני ואתה בטוב וברע" אמרתי וחייכתי אליו והוא בחזרה אליי.
"אוקי אז אני אסדר לנו כרטיסים וניסע מפה בהקדם האפשרי" אמר ביל לאחר דקה
"מעולה!" אמרתי והוספתי "אני אתחיל לארוז מעכשיו שנוכל לנסוע כמה שיותר מהר מפה" וביל נתן לי חיוך כ"כ מעודד ואני החזרתי לו.
בינתיים אני ארזתי וביל הזמין כרטיסים לגרמניה.
"טוב יש לנו טיסה" הוא אמר
"למתי?" שאלתי בזמן סידור הבגדים בתוך המזוודה
"שש שעות מעכשיו" הוא אמר
"אה אוקי" אמרתי והמשכתי לארוז
וביל יצא מהחדר ואז רק קלטתי מה הוא אמר
"ביל קאוליץ בוא לפה מיד" צעקתי
"ידעתי שאני לא אצא מזה בשלום" הוא אמר
"מה שש שעות ? אתה שפוי?" התחלתי להתעצבן "ואיך נסיים לארוז? ולהגיד להורים שלי שאני נוסעת?" אמרתי והמשכתי "ניראה לך שהם יתנו לי לעזוב כאילו כלום?"
"אוקי תרגעי" הוא אמר ולאחר ששתקתי הוא המשיך לומר "את תמשיכי לארוז ואני אדבר עם ההורים שלך ואסביר להם עד כמה המצב חמור"
"טוב" אמרתי והמשכתי לארוז
"מה?" הוא שאל בתדהמה כי הוא לא באמת ציפה שאני אתן לו לדבר עם ההורים שלי
"אני מסכימה יאללה לעבודה" אמרתי לו
"אוקי" הוא אמר ויצא החוצה להתקשר לאימי ולהסביר לה עד כמה המצב חמור, מידי פעם הקשבתי ושמעתי משפטים כמו : "זה עניין של חיים ומוות" , "בבקשה אני חייב אותה לצידי", "אני אשמור עליה יותר מעל החיים שלי" ובאותו הרגע רציתי לחבק אותו על הניסיון לשכנע את אמא שלי וזה קשה מכיוון שהיא לא אישה קלת שכנוע.
ביל סיים את השיחה וישר עשיתי את עצמי אורזת כאילו שלא הקשבתי לשיחה שלו
"לפחות תהיי פחות שקופה " הוא אמר
"על מה אתה מדבר?" שאלתי בתמימות
"אם לא היית מצוטטת היית מסיימת כבר לארוז והיינו יכולים לנסוע לדיוטי" הוא אמר ונתן בי מבט של תפסתי אותך
"טוב נו.." אמרתי "רגע היא מרשה לי לנסוע?" שאלתי
"אני גאה לבשר לך שכן" הוא אמר ואני באתי וחיבקתי אותו חזק.
"יאללה אני אעזור לך לסיים לארוז" הוא אמר וצחק
לאחר כרבע שעה סיימנו לארוז ונסענו לשדה"ת.
עברנו את כל הבדיקות ושמנו את החפצים שלנו בדרך למטוס ובינתיים הסתובבנו בדיוטי וקנינו המון שטויות, זה השכיח מליבנו למעט זמן את מה שקרה..
"טיסה מס' 589 יוצאת בעוד כחצי שעה אנא עלו למטוס" נשמעה קריאה ברמקול
"זו הטיסה שלנו" אמר ביל והתחיל להתקדם לשער של המטוס ואני הלכתי אחריו.
הוא נתן את הכרטיסים שלנו לדיילת וזו נתנה לנו לעבור בשער.
נכנסנו למטוס והתיישבנו במקומות שלנו וכל אחד שקע במחשבות שלו.
הטיסה עברה באיטיות למרות שהיא רק 4 שעות היא הרגישה לי כנצח.
ירדנו מהמטוס והאוטו של ביל חנה בחנייה של שדה"ת של ברלין.
נכנסנו לאוטו וביל התחיל לנסוע.
"אוקי עכשיו לאן?" שאלתי אותו
"לאן את רוצה קודם?" הוא שאל אותי
"אליו" עניתי בקצרה
"כמו שחשבתי" הוא אמר והסתכל עלי
נסענו במשך שעה ועדיין לא הגענו "אוף עם הפקקים המזדיינים האלה!" אמר ביל ודפק על ההגה בעצבים
"די זה לא יעזור לך להתעצבן תירגע" ניסיתי להרגיע אותו
הוא לא ענה והמשיך לנסוע.
לאחר כחצי שעה הגענו.
הבניין היה כ"כ גדול , והיה רשום עליו משהו בגרמנית ולא היה זמן להתחיל לקרוא את מה שכתוב עליו כי לי זה יכול לקחת זמן לכן ישר הלכתי אחרי ביל והוא הוביל אותי לתוך הבניין.
נכנסו למעלית והוא לחץ על כפתור מספר 5.
שתקנו והרגשתי את הלב שלי דופק חזק ורק עכשיו אני באמת מבינה שהנה זה אמיתי ואני פה בגרמניה.
המעלית נפתחה ויצאנו ממנה.
ביל נתן לי יד והלכנו במסדרון המואר באור לבן מסנוור.
נכנסנו לחדר מספר 503 .
ברגע שנכנסתי לחדר התחוורתי כולי, זה היה כל כך מוזר !
בחיים לא דימיינתי לעצמי את הסיטואציה הזו ובטח שלא איתו..
"היי ג'יני" טום אמר לי ואני לא יכולתי להגיב לברכת השלום שלו מרוב השוק.
"מה קרה לה?" שאל טום את תאומו
"ג'יני את בסדר?" שאל ביל את ג'יני ונגע בה קלות
"מה?" שאלתי מעורפלת
"בואי שבי" אמר לי ביל והביא לי כסא
"טומי אני כ"כ מצטערת!" אמרתי והתחלתי לבכות
"זו לא אשמתך " הוא אמר וניחם אותי "העיקר שאתם פה"
"מה יש לך בכלל?" שאלתי ופחדתי מהתשובה
"סרטן ריאות" הוא אמר ולא הסתכל לי בעיניים , הוא ידע כמה שנאתי שהוא היה מעשן
"כמה זמן אתם יודעים על זה?" שאלתי את התאומים והעברתי מבט מאחד לשני
"חודש" אמר ביל שהביט החוצה כדי לא לפגוש במבטי.
"חודש? ואני יודעת על זה רק עכשיו?" הייתי בשוק מוחלט שהם הסתירו את זה ממני
"הרופא אמר שזה יעבור" אמר טום
"יעבור?" שאלתי עדיין בשוק "טום זה פאקינג סרטן ריאות לא דלקת ריאות" אמרתי כלא מאמינה
התאומים הסתכלו אחד על השני ושתקו.
ישבנו ככה בשקט עד שהרופא נכנס.
הרופא ביקש לדבר עם ביל מחוץ לחדר ושניהם יצאו.
לאחר כמה דקות ביל חזר עם מבט חתום שאפילו טום לא הצליח לפענח.
"אני מתקשר לאמא ורק אז אני אגיד את מה שהוא אמר לי, אני רוצה שהיא תהיה פה" ביל אמר והוציא את הפלאפון שלו.
סימון באה לאחר חצי שעה והיתה מופתעת לראות אותי כי היא לא ידעה עלי כלום.
"טומי !" היא אמרה וחיבקה אותו "התכוונתי לבוא אחה"צ אבל ביל אמר לי לבוא דחוף" היא הסבירה את עצמה ולבנתיים ביל עמד ליד ושנינו חייכנו אחת לשני.
"אמא" אמר ביל וחיכה לתגובה לאמו שהתעלמה והמשיכה לחבק את בנה הבכור
"אמא נו ביל קורא לך תשחררי אותי כבר" אמר טום שמצא תירוץ שאמו תעזוב אותו
"אמא זו ג'יני" אמר ביל והחווה עם ידו עלי
"הי" אמרתי וחייכתי אליה
"היי" היא אמרה והסתכלה על ביל לעוד מידע שיסביר בין היתר למה אנחנו מדברים באנגלית.
"זו חברה שלי, מישראל" הוא אמר וקיווה לסיים עם זה כמה שיותר מהר
סימון הסתכלה עלי ועל ביל במשך דקה ארוכה ולבסוף אמרה "ואיך זה שאני לא יודעת עלייך קודם?" ובאה וחיבקה אותי.
כ"כ שמחתי שהיא קיבלה אותי ככה וראיתי על ביל שרווח לו.
"טוב אחי הקטן באלך לספר לנו מה הרופא אמר לך ?" טום אמר והסתכל על אחיו
"אה כן כמעט שכחתי" אמר ביל
"אמא נו עזבי אותה" אמר ביל שראה שנחנקתי
"אה סליחה" עזבה אותי סימון וחייכה חיוך מתנצל
"אז קודם הרופא היה פה והוציא אותי החוצה " סיפר ביל לאימו בקצרה
"ומה הוא אמר לך?" היא שאלה וניכר עליה שהיא נהייתה לחוצה
"הוא אמר שהגידול התקטן ברמה משמעותית החודש הזה" ביל אמר מאושר
"יואו אני לא מאמינה " צעקתי באושר וחיבקתי את טום חזק
והרגשתי את אימו מחבק אותו גם, לכן התנתקתי והלכתי לחבק את ביל.
"יאללה טום תתארגן אתה משוחרר" אמר לו ביל וחיוכו גדל
לאחר כ-10 דקות כבר היינו באוטו של ביל ונסענו לביתם.
אני הבאתי איתי מספיק בגדים לחודש לכן נשארתי איתם חודש ועזרתי לביל לטפל בטום עד שהוא הבריא לגמרי. עברנו את זה כולנו ביחד.
כמובן שסיפרנו למעריצות על מחלתו של טום ועל הקשר שלי ושל ביל.
היו מעריצות שקיבלו את הקשר והיו כאלה שלא , אבל זה לא משנה כי העיקר שהכל בסדר עכשיו...
סיין לאהובתי האחת והיחידה 3 >
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
