אני לא סובלת את עצמי. אבל במקביל אני נורא מחוברת לעצמי, איך שהוא.

אני שונאת את הימים האלו שלכאורה הכל סבבה, אני מתחילה איתם יפה, אוכלת ארוחת בוקר, לומדת עד הסוף מבלי להבריז או לאבד את הראש בדרך ואז...בום! חוזרת הביתה בולסת, מגיעה לכמות נורמלית של קלוריות (בערך 1500) ואז הולכת להתאמן באמונה שאני לא יאכל א"כ...חוזרת הביתה מהמכון כושר ופשוט בולסת.

אז איך אני אגדיר את עצמי?

שמנה עם פונטציאל להיות יפה ובכושר טוב. יש לי גוף יחסית חסין וחזק בעקבות הכושר שאני מתמידה בו כבר שנתיים +-. אבל בכל זאת? מה זה משנה אם את יפה, חזקה ודי חכמה שאת שמנה?

כשאני חושבת על המין השני, אם מישהו יהיה באמת ממש נחמד וגם יפה וכו'..אבל שמן זה יהרוס. כלכך יהרוס שלא ארצה בחברתו מבחינה של קשר יותר אדוק.

כן. אני בעצמי מדחיקה שמנים ובעצמי אני כזאת. איזה אירוניה מזעזעת.

הרקע שלי עם השנאה העצמית לא בא מהיום. הייתי בגיל 13 בערך באותו משקל של היום: 70+-, עשיתי דיאטה שהפכה לגבול של האנורקסיה(לייט בואו נומר..) והגעתי למשקל של 48-46 בלי מחזור וכו'... עם הזמן התחלתי לבלוס והתמכרתי לזה, עליתי ל70 ומשהו והיום אני 70 אבל עדיין אני לא שלמה עם עצמי בכלל...

אני בת 17 עוד חודש. בת 17 שמנה, מי היה מאמין? ולמה דווקא אני תמיד שומעת סיפורים מדהימים על הגילאים האלו ולמה כולם כבר הזדיינו בגיל הזה?

זה ניראה לי כזה מוזר ורחוק, ממני בפרט..

יש מצב נשארתי מאחור והאוכל מדחיק אותי עוד יותר. אני לא רוצה להתבגר, טוב לי בלהישאר ילדה, אומנם לא עד כדי כך אינפנטילית...מקווה שלא.

החלטתי שנמאס לי. בקרוב מאוד מאוד אני ב-17 ולא מתאים לי להיות לחיות בשנאה עצמית גם בשנה הזאת שך הגיל הזה. אני זוכרת את עצמי בדיוק לפני שנה שהחלטתי לעשות דיאטת כאסח לפני 16, שבסופו של דבר לא הצליח לי ובלסתי מלא מלא ביום הולדתי והייתי גם עצובה אבל זה לא חשוב עכשיו.

האמת אם אני עכשיו בתקופה הזאת ירד משמעותית במשקל זה יכול לשנות הרבה דברים בחיים שלי כרגע:

אחי התחיל דיאטה, הוא ירד 7-8 קילו והוא מתחיל להיראות ממש טוב...הוא כל הזמן קונה בגדים ואמא שלי מאוד תומכת בו ומטפטת עליו מחמאות...הוא מנצל כל הזדמנות לרדת עלי. הוא אומר לי כמה שהוא רזה וכמה שאני נשארתי שמנה ושאני אוכלת, שאני לא מזיזה את עצמי כמעט במכון כושר, שאני פדלאה מכוערת וכו'... פתאום טוב לו ככה - מניאק. בנוגע לאמא שלי, היא רזה ממני ב-10 קילו וזה קשה שאמא שלך היא הרבה יותר רזה ממך והיא גדולה ממך פי 3. אז אני הכי שמנה בבית וגם בכתה... אמא שלי נוהגת לזלזל בי תמיד בנושא הכושר בטענה שוואלה אני עושה ספורט אבל לא בכיף וגם אני נשארת שמנה אז מה הטעם? גם עם כל זה, היא כבר הודיעה לי שהיא לא תעשה לי הערכת מנוי חדר כושר לעוד שנה. יופי.

וכאן הנושא הזה של ההרזיה נכנס לתמונה.

לא בדיוק "דיאטה" כי אני ממש לא מגדירה את עצמי כעושה דיאטה, אבל אני שואפת להגיע למין שביעות רצון, סליחה, רזון. בתקווה לשלוט בו ולאהוב את זה שאני רזה וגם את עצמי. בעיקר אני רוצה לא לבלוס יותר ולהיגמל מזה. בעבר עוד הייתי נוטלת כדורים משלשלים שמעכבים את העיכול של האוכל וזה היה עוזר לא להשמין אבל החלטתי להפסיק עם זה.

הפסקתי לעשן גם בנתיים, לא יודעת מתי אני חוזרת...

אני במין תקופת נסיון כזה. בסה"כ מנסה לטהר את עצמי, לשכוח מי ומה שקרה לי בעבר...להתחיל לחיות מחדש.

כן בטח.