בזמן האחרון אני תוהה בקשר לדת שלנו.
אף פעם לא הבנתי למה הנשים הדתיות מקבלות את הקטע המטופש הזה שאסור להן את זה, ואסור להן את זה, והן חייבות ללבוש חצאיות ובלה בלה בלה. זה בעצם החלק שהכי הפריע לי בדת.
בכלל, ההפרדה המוחלטת בין שני המינים.
אבל...
יש משהו בזה.
הדת, האמונה בזה שאם תעשה ככה וככה וככה הכל יהיה טוב,
נותנת לך המון ביטחון.
אם אתה שייך לקבוצה מסויימת של מאמינים, אתה מרגיש בטוח. כי אתה יודע שכשמישהו ינסה לפגוע בך, הקבוצה שאילה אתה שיך תגן עליך.
וסדר היום הזה, מה עושים בבוקר, מה עושים כשחוזרים מבית הספר, ומה עושים בערב.
איך מתנהגים, מה נכון ומה לא,
כל הדברים האלה משרים בטחון.
שהכל יהיה מסודר, ובכלל, מסגרת. מסגרת שבה הכל כבר קבוע מראש. כאילו ישר כשאתה מגיע לעולם, אתה כבר נכנס לתוך מסגרת שנקבעה כבר המון שנים קודם לכן.
ביטחון.
כל הדת הזאת מבוססת על ביטחון.
התפילות, סדר היום, המנהגים, המסורת.
כל הדברים האלה כיביכול נועדו כדי להשרות לנו שלווה,
אם משהו רע קורה- האל. או שעשיתי משהו לא בסדר, או שה' רוצה להראות לי שלא הכל מובן מאליו- האל.
אם משהו טוב קורה- שוב, האל. הייתי בן אדם טוב, מגיע לי לקבל פרס. איך שאומרים "מישהו אוהב אותי שם למעלה".
את כל החיים אתה בעצם נותן בידיים של ה'. כמו מן עסקה; אני אתנהג כמו שהוא רוצה, והוא כבר יסדר לי את החיים. לא את הכל כמובן, אני עדיין צריכה להתחיל ממשהו, אבל אם אני אשקיע בעבודתי ואעשה כרצונו הוא כבר יסדר את כל השאר.
אך למרות הכל, אני לא דתיה. גם לא מסורתית. לא שומרת שבת, לא הולכת לבית כנסת. גם לא שומרת בשר וחלב.
אבל אני כן מאמינה שיש שם מישהו למעלה, שמדי פעם מציץ מה מצב העם שבגד בו.
ולפעמים גם מגלה רחמים, ועושה איזה נס קטן בדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
