רובכם לא מכירים אותי בתור תלמידה ביסודי.
הייתה שונה, הרבה יותר ביישנית. ובכיינית. לא מאנשים, אלה ביישנית במובן שלא העזתי להגיד את כל מה שאני חושבת. אם
מישהו היה מעליב אותי למשל, לא הייתי עושה כלום. הייתי מתעלמת. גם אם הייתי נפגעת, לא הייתי אומרת מילה. שום דבר.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שכבר לא יכולתי לסבול את זה. אחרי כל הזמן הזה, שאגרתי הכל בפנים, זה קרה [דאם דאם דאאאםםם XD]סתם, איזה ילד אחת ירד עליי ואמר שאני תינוקת [האא?]. אני אפילו לא זוכרת איך הגענו לשם. בכל מקרה, ממש נעלבתי[נו מה אתם רוצים? ילדה קטנה...]. כל כך נעלבתי שבכיתי. ואז יצאתי מהכיתה. עכשיו שאני חושבת על זה, כנראה הייתה בדיוק הפסקה. בכל מקרה, המנהלת ראתה אותי והציעה לי לבוא איתה לאיזה ישיבה של המועצה או משהו כזה... המשכתי לבכות, ולבכות... ואז כשסופסוף הפסקתי, התפרצתי לכיתה [באמצע שיעור] ופשוט צעקתי עליו מול כולם. אמרתי לו שהוא סתם ילדותי ולא איכפת לו מרגשות של אחרים. שאין לו איפה להוציא את הכעסים שלו אז הוא יורד על ילדים אחרים וגורם להם לבכות. המשכתי לבכות גם אחרי זה. ואז התיישבתי כאילו כלום לא קרה. והוא כמובן המשיך להגיד שאני ילדה קטנה. אבל אני הרגשתי יותר טוב. אני זוכרת את התחושה הזאת, שסופסוף הוצאתי הכל. ובדרך הביתה, שוב התחלתי לבכות, כמובן. בכיתי הרבה. המון. לא יכולתי להפסיק לבכות. אבל בפנים היה לי חיוך. הרגשתי קלה יותר, הורדתי הרבה מהלב. אחרי המקרה הזה לא השתנתי. נשארתי כזאת, שלא אומרת כלום. אבל בחטיבה, השתנתי.
כמובן שזה לא היה בבום, בהדרגה [אני מזכירה לעצמי את ציפי, המורה לתנ"ך><].
ורק עכשיו שמתי לב לזה. התחלתי להגן לא רק על עצמי, אלה גם על החברות שלי, החברות האמיתיות שלי. בכל מקרה, עכשיו, כשמישהו מעצבן אותי, אני לא מתעלמת. אני עושה מה שבא לי.[שורטת אותו כמו חתולה/ מקללת אותו /נותנת לו את הכאפה של החיים שלו.... ועוד הרבהXD] הממ... אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי. אני יותר חופשייה. וחזקה [לא במובן הפיזיXD].
אני לא אותה ילדה קטנה שהייתי פעם.
וזה מרגיש אחלה(:
אוהבת המון, קרן3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
