23.9.2014

אלו היו עשרה ימים מפרכים מחוץ לארץ וקיבלתי מתנה.
לא אלאה ולא אספר על הנקודות השליליות במסע, אלא הפעם אתמקד בנקודה היפה והחשובה שלמדתי.
כשההורים שלי החליטו לבקר את העיר בה נולדתי וגדלתי עד גיל חמש הייתה בי שמחה, אבל עד מהרה השמחה שלי הפכה לעצב עמוק ששיתק כל מחשבה בראשי למשך הימים הראשונים שלנו שם. לא היה בי רצון לתור ולטייל- למרות האהבה הענקית שלי לעניין.
אביגדור דגן כתב פעם בספרו: "כל מה שהייתי עשוי לגלות במסעותי בעולם הגדול אפשר לגלות גם בכפרי" (בינת השכוי). האמנתי שיום אחד אגיע לאותה מסקנה בדיוק ואחליט להכות שורשים בארץ.
לצערי, המסקנה הזו עוד לא הגיעה- את מה שלמדתי מהמסע הזה לא יכולתי ללמוד במקום משכני, אבל בהחלט הבנתי שאת עתידי אני רוצה לבנות פה.
בכל מדינה יש בעיות משלה- גם במדינה כמו קנדה או שוויץ, אז אין טעם להשוות. ברגע שחייתי עשרה ימים באותה הדירה עם מסדרון השתן וחסרי הבית, ראיתי נופים אפורים וחייתי בקור הבנתי שישראל היא הארץ בשבילי.
הייתי בעוד מדינות כמובן, שמצאו חן בעיניי מאד.. אבל רוסיה בהחלט השאירה את החותם הסופי בבשרי.
אני אוהבת את החום, אני אוהבת את הצבעוניות, את הדינמיות, את הירוק, את ההרים, את הנופים, את המוסיקה, את הספרות, את הבתים, את הריחות, את היופי של האנשים, את הקבלה, את המגוון, את הדמוקרטיה, את החיילים, את האדמה, את השפה.
אני בטוחה שגם אם אגור תקופה בחוץ לארץ לכל סוג של מטרה.. בסופו של דבר אחזור לכאן, כי לכאן אני שייכת, ולכאן אני אהיה שייכת תמיד.
ואם יש בליבי נימה מעטה של ביקורת.. זה יהיה בגלל העובדה שבשביל להיות שייכת באופן מוחלט אצטרך לעבור גיור- שאת המסע אל עברו אתחיל בעוד חודשיים. הלוואי ולא הייתי צריכה לעבור מסכת עינויים בשביל לבנות פה בית.. אבל אין טעם לבכות על זה או ללכת נגד הקיר. יש בי רצון להתחתן פה, ולהביא ילדים שיחלקו איתי את אותה הזהות שאליה אני שייכת.
אז סה לה וי. לפחות הצבא בא לקראתי.