לתינוקת שלנו, אני לא יכול להפסיק להסניף אותה, יש לה ריח של חדש. כמו קנייה חדשה שעוד לא הסרת ממנה את העטיפות, כמו דבר שאף אחד עוד לא נגע בו וקלקל אותו. כל כך זכה וטהורה. כשהיינו צעירים, אף פעם לא סיפרתי לך את זה, אבל כשהיית ישנה הייתי מתעורר ומסתכל עלייך. הייתי מריח את הריח של העור שלך כדי להטביע אותו במחשבה, הריח הכי טוב שקיים, טבעי, בלי בושם ובלי כלום. הייתי לוקח שאיפה ארוכה מהצוואר שלך, וזה בדיוק הריח שהיה לך. חדש. אז עוד לא ידעתי להגדיר אותו, אבל עכשיו אני יודע. חדש וטהור ונקי ואוהב, וגם ניחוח קל של לימונים בימים שהיית יוצאת לקטוף מהגינה. אבל אתמול אחרי שהקטנה נרדמה, ישבנו במיטה וליטפתי לך את השיער ונשקתי לך ושאפתי שאיפה עמוקה מצווארך. אבל כבר לא היה לך ריח של חדש, אלא של ישן. כמו רהיט עתיק שנצבע מחדש על מנת לשוות לו מראה חדשני, כמו ספר ישן מהספרייה העירונית שכשמוציאים מן המדף הכל מתמלא אבק. והרי אני תמיד הייתי אלרגי לאבק. אני לא יכול להפסיק להסניף את התינוקת שלנו, בניגוד לריח בבית, של מוות וריקבון, יש לה ריח של חדש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
