סיפורינו נפתח סתם ביום שלישי רגיל. היה זה חודש ספטמבר. שנת הלימודים התחילה רק לפני כמה ימים ותלמידי התיכונים רק החלו להתרגל לשגרה החדשה שלהם. הם לא היו רגילים לקום כל כך מוקדם, וללמוד כל כך הרבה, והם לא אהבו את זה. כולם שמחו אמנם לראות שוב את כל החברים אחרי הקיץ, אבל את המורים אף אחד לא שמח לראות. המורים המסכנים... אבל ככה זה כשאתה מורה, אפילו ההורים שלך לא רוצים לראות אותך.

בעיר רמת-ים, הכל היה כמו בכל עיר אחרת. היו תלמידים חרוצים, או כמו שהתלמידים הבלתי חרוצים קראו להם, חרשנים. היו תלמידים אלימים, שהתלמידים הבלתי אלימים קראו להם צרה צרורה. היו תלמידים שאהבו לספר בדיחות, ותלמידות שאהבו להתגנדר, והיו גם תלמידים שאהבו להתגנדר, אבל לא בבית הספר, כי התלמידים האלימים פחדו ממתגנדרים והרביצו להם כמו שהרביצו לכל מה שהם פחדו ממנו. היו תלמידים שאהבו לשחק כדורגל, היו תלמידים שאהבו לשחק כדורסל, היו תלמידות שאהבו לרכל על בנים, והיו תלמידות שאהבו לרקוד. אבל שום דבר לא איחד אף קבוצה ברמת-ים יותר מאשר האהבה למוזיקה. אומרים שכולם אוהבים מוזיקה, וזה אולי נכון, אבל לא כולם טובים בזה. כמו בכל עיר, רוב התלמידים ברמת-ים אהבו מוזיקה, אבל היו ממש ממש גרועים בזה. אבל לא כולם. אלה שידעו לשיר ולרקוד תמיד מצאו מקום להופיע. היו להקות לבתי הספר, היו להקות לתנועות הנוער, והייתה להקה אחת יותר גדולה מכל להקת נוער אחרת בעיר. הייתה להקת צעירי רמת-ים, הלהקה הרשמית של העירייה, שבה באמת היו כל הזמרים הטובים ביותר מתחת לגיל גיוס.

רק למען הבהרה, יש להסביר שזו לא להקה עם כלי נגינה, אלא להקת זמר וריקוד, ששרה עם פלייבקים. מה שמישהו מעל גיל ארבעים וחמש היה קורא "חבורת זֶמֶר". אבל הם שרו טוב מאוד, רקדו טוב מאוד, וגם הפלייבקים היו טובים, ולכן אף אחד לא התלונן.

רמת-ים היא אחת ממעט היישובים בישראל שאין בהם חטיבות ביניים. באמת יש כאלה מקומות. זו עובדה, ולא המצאה ספרותית כדי לקדם את הסיפור, כי זה לא מקדם את הסיפור לשום מקום. זוהי רק הבהרה. תלמידים ברמת ים למדו בבית הספר היסודי עד כיתה ח', ומשם עלו ישר לתיכון. תלמידי כיתות ט' נקראו, על ידי כל אחד שהיה גדול מהם, "חמשושים". זה היה כינוי ששישיסטים בעיקר מאוד אהבו להשתמש בו, כי הם הרי שנאו כשקראו להם ככה בשנה שעברה, ורצו לנקום על כך במישהו. אף אחד לא יכול היה להסביר להם שזה מעגל עלבונות חסר סוף, שגורם רק לסבל ומרירות, מפני שהיה כל כך כיף להציק לחמשושים.

בלהקת צעירי רמת-ים, היו רק תלמידים בין כיתות ט' וי"ב, לכן בתחילת השנה נפרדה הלהקה תמיד מכל חברי הלהקה הבוגרים, ואיחלה להם לא למות בצה"ל, וברכה את כל חברי הלהקה החדשים. חלקם באו מהלהקה הצעירה, שהייתה להקת הכנה לצעירי רמת-ים, שחבריה היו בני הכיתות ה' עד ח'. אבל רוב החברים החדשים, בין אם היו חמשושים או לא, באו מהתיכונים להיבחן בתחילת שנת הלימודים.

חברי הלהקה לא ידעו מתי יערך יום האודישנים, וציפו שכמו בשנה שעברה, הוא יתקיים תוך חודש-חודשיים לפחות. ההנהלה שהם הכירו הייתה איטית אבל טובה.

בכל יום שלישי שלא היה יום חופש, באו כל חברי הלהקה הבוגרת לחדר החזרות, בציפייה לפגוש זה את זה, ואת מנהל הלהקה, המעבד המוזיקלי שלה, עמיחי.

מכיוון שזה היה יום השלישי הראשון של השנה, וכל חברי הלהקה הבוגרת קיבלו הודעה שהחזרה מתקיימת כרגיל, אף אחד לא יכול היה לחכות שהלימודים ייגמרו באותו יום.

תומר רץ אחרי האוטובוס. מערכת השעות החדשה שלו ממש לא התאימה לצרכים שלו, והוא תכנן להתלונן על כך, במידה שהוא ישרוד את היום הזה. השעה הייתה כבר חמש ועשרים אחרי הצהריים, והוא היה חייב להספיק להגיע לחזרה. הוא ידע שהוא יאחר, כי החזרה תמיד התחילה בדיוק בחמש וחצי, והוא עוד לא עלה על האוטובוס. הוא דפק על האוטובוס הענק, אבל או שהנהג לא שם לב, או שהוא לא אהב את זה שדופקים לו על הרכב, מפני שהוא המשיך הלאה בדרכו כאילו כלום.

תומר המשיך לרוץ. הוא יכול היה לעצור, להסתובב ולחזור לתחנה. לא היה טעם להמשיך לרוץ. הוא יאחר בכל מקרה, וקו 33 עבר לעתים די קרובות בכל אופן. אבל לא. הרעיון אפילו לא עלה בדעתו. תומר יצחקי היה נער נחוש להפליא. הלהקה הייתה הדבר הכי חשוב בחייו, והוא לא היה מוכן לאחר. הוא לא איחר לאף חזרה מאז שהצטרף ללהקה הצעירה לפני חמש שנים והוא לא התכוון להתחיל עכשיו אם זה היה תלוי בו.

תחנה! הוא ראה את התחנה הבאה בתור לפניו. האוטובוס כבר תפס קצת מהירות והוביל עליו. בכל זאת, לאוטובוס היה מנוע ולתומר רק רגליים. הן אפילו לא היו כאלה ספורטיביות.

הוא שמח לראות שבתחנה הבאה עמדו מספר אנשים, ולכן הנהג יהיה חייב לעצור את אוטובוס המרוץ שלו ולהעלות אותם, וגם אותו. ואכן, בהגיעו לתחנה, נעצר הרכב האדיר, ונפתחו הדלתות.

אחרי שנכנסו שלוש זקנות, שכבר שכחו לאן מועדות פניהן ולמה הן עולות על האוטובוס בכלל, עלה גם תומר, מיוזע, חסר נשימה אך מרוצה. לא היה אכפת לו שהוא שכח את התיק של הלהקה בלוקר בבית הספר. העיקר שהוא יגיע לשם.

על האוטובוס הוא מצא, למורת רוחו, את גיל, שהיה גם הוא חבר בלהקה, והיה מהמאחרים הקבועים. גיל מיהר לנופף לו. תומר חייך אליו במבוכה בעוד הנהג מנקב את הכרטיסיה שלו. קרה הרבה שרמת-ימיים נפגשו על אוטובוס 33 של דן, מפני שזה היה הקו השימושי ביותר בעיר. הוא עבר בכל רמת-ים – גם בפארק, גם בכל הקניונים המשמעותיים, גם בחוף הים, גם בכמה בתי ספר, וגם ליד בית הלהקה צעירי רמת-ים במרכז העיר לא רחוק מבניין העירייה.

תומר התיישב במושב ליד גיל, ואמר לו "היי" סולידי למדי.

"היי," אמר גיל בחיוך, "מה העניינים? חודשים לא ראיתי אותך."

"כן," אישר תומר את העובדה שלא התראו כל החופש. "אני בסדר. מה איתך?"

"אחלה," אמר גיל. "יש לך מושג אם יש חדש בלהקה?"

"לא שאני יודע." אמר תומר. אלמלא היה גיל כל כך מרחף, הוא היה מתחיל לדאוג ממשמע משפט זה, מכיוון שתומר תמיד ניחש לא נכון. אף הערכה שהייתה לו לא הייתה נכונה, וכך גם הייתה זו. הרבה השתנה בלהקה במהלך הקיץ, אך את זה הם יגלו בקרוב.

הם ירדו מהאוטובוס בשעה רבע לשש. תומר רצה לרוץ ישר מהתחנה אל חדר החזרות, אבל גיל ירד בניחותא והלך לו בעצלתיים. תומר ממש שנא להיראות לא קשור ולכן עשה כמוהו, בתקווה שגיל יועיל בטובו להזדרז קצת.

כשהגיעו, ראו שאף אחד עדיין לא נכנס. כל חברי הלהקה ישבו מחוץ לבניין. החזרה עוד לא התחילה.

"היי," אמר תומר לכיוון הכללי של כולם. גיל נופף לכולם בחיוך מרחף.

"החזרה עוד לא התחילה?" שאל גיל. היה לו קטע כזה של לציין את המובן מעליו.

"לא," אמרה מאי, חברת להקה בגילו של תומר. שניהם היו בכיתה י"א.

גיל התיישב במקום פנוי על ספסל ליד, לא על המושב, אלא על המשענת, כמו שאנשים כמוהו עושים.

היו שם כחמישה עשר חברי להקה, ומן הסתם לא תוכלו לשנן עכשיו את שמותיהם. הסיפור איטי מספיק גם בלי שינון לא הכרחי של שמות. כשתצטרכו לדעת שם של מישהו, הוא ייוודע לכם.

"זה מוזר שעמיחי עוד לא כאן," אמר מישהו שאת שמו אתם עוד לא צריכים לדעת.

"זה לא שהוא אף פעם לא איחר בעבר," אמרה מישהי אחרת ששמה עוד לא חשוב.

"אבל לא כל כך הרבה בלי להודיע," ציין תומר בכנות.

"תגיד, תומר," אמרה מאי, "גבהת בקיץ או מה?".

תומר, כפי ששמו רמז, היה בחור גבוה למדי. יותר מדי, לטעמו. הוא לא גבה כבר זמן רב, אך ההפתעה המחודשת לראות את גובה קומתו תמיד גרמה לאנשים לחשוב שהוא גבה בצורה משמעותית מאז שהם ראו אותו לאחרונה. הוא היה מהאנשים הגבוהים האלה שכולם שואלים אותם אם הם משחקים כדורסל. תומר שנא ששאלו אותו את זה, כי הוא לא היה ספורטיבי כלל, וחשב שזה בדיוק כמו לשאול כל אחד שהוא טיפה שמן האם הוא לוחם סומו במקרה.

ואולם, תומר לא הספיק לענות לה באחת מהתשובות הציניות והמתוחכמות שלו, ואולי טוב שכך, מפני שמאי לא הייתה מבינה אותה בכל מקרה. הסיבה שהוא לא הספיק הייתה זאת:

באותו רגע התקדם בשביל אל הבניין גבר בן בערך חמישים, לבוש חליפה שחורה לחלוטין, וחיוך מלאכותי. היה לו שיער קצר שחור לגמרי, אבל עם שורשים אפורים ברורים, אותו הוא מרח בג'ל כאילו חשב שהוא ילד בן עשר בשנות התשעים. גופו היה צנום, פניו היו גרומים וקודרים, והוא הלך בצורה שהייתה גורמת לכל ערס ממוצע לרצות להרביץ לו. גובהו היה כמטר ושמונים, ולכן היה גבוה יותר מרוב חברי הלהקה, מה שהיה מאיים מאוד, מכיוון שהחיוך שלו הזכיר חיוך של ערפד רעב במיוחד, ואף אחד לא אוהב שערפד רעב מסתכל עליו מלמעלה. רק תומר היה גבוה ממנו, בעומדו לצד אחד הספסלים, אבל זה לא הועיל, וגם אותו הוא הרתיע.

"שלום," אמר הזר, אך ורק כאשר הגיע לקצה השביל, למרחק אפסי מהנערים והנערות המבולבלים. "אתם מלהקת צעירי רמת-ים?" הוא שאל אותם.

כל הנערים והנערות הנהנו אך אף אחד לא ידע למה לצפות, והדבר הבא שיצא מפיו של הזר בלבל אותם רק יותר.

"לי קוראים אמנון, ואני המנהל החדש של הלהקה."

מבטים נשלחו מכל כיוון לכל כיוון. לא היה טעם לצרוח "מה?!". הייתה הרגשה כאילו השאלה כבר נשלחה מעצמה לאוויר, מרוב התדהמה הכללית שאפפה את כולם.

"מה עם עמיחי?" שאל חבר להקה בשם עידן. הוא דמות די מרכזית ולכן כן אפרט את שמו. תזכרו אותו.

"היו למר עמיחי ולאחראים בעירייה חילוקי דעות במהלך הקיץ," אמר אמנון, מבלי לאבד אף סנטימטר מרוחב החיוך שלו. הוא כנראה חשב שזה חיוך מנחם; למעשה היה זה חיוך מאיים.

הוא הביט באיטיות בכל אחד מהנערים והנערות מסביבו, וניסה להיראות נחמד. לאחר שאיש לא הפנה אליו עוד שאלה, מכיוון שהיו כה המומים, התקדם הערפד אל דלת הבניין, שלף מפתח נוצץ מכיסו, ופתח אותה.

הוא התקדם במהירות במורד המסדרון אל חדר המוזיקה, בעוד עקביו דופקים על רצפת השיש בזה אחר זה בכל צעד וצעד שפסע. כל חברי הלהקה הנוכחים הלכו בעקבותיו, ברווח ניכר ממנו, תוך שהם ממלמלים זה אל זה בחוסר הבנה.

כשהגיעו לחדר המוזיקה, אמנון פתח גם אותו עם מפתח נוצץ אחר מתוך הצרור שלו, נכנס פנימה, הדליק את האורות, לקח את הכיסא שעמד מאחורי האורגן, הניח אותו על הרצפה לפני האורגן, מול גורן הכיסאות הריקים שבו ישבו בדרך כלל חברי הלהקה במהלך החזרות עם עמיחי, והתיישב עליו.

אחריו נכנסו חברי הלהקה, והתיישבו, באיטיות מבולבלת, על הכיסאות הפנויים, בהתאם לסדר הקולות שהיו רגילים אליו. היו שם כמה כיסאות ריקים, בהם היו יושבים חברי הלהקה שפרשו בסוף שנה שעברה והתגייסו לצה"ל, בתקווה שיהיו ג'ובניקים קל"ב.

"ובכן," אמר אמנון, שהיה ככל הנראה מסוג האנשים שאומרים ובכן. הוא הרים את אחת מרגליו והניח אותה על השנייה כמו שרק נשים יכולות, והמשיך בדבריו. "שלחו אותי מהעירייה, כי לא מרוצים שם מהכיוון שהלהקה הזאת הולכת אליו. אני הבאתי מנהלת מוזיקלית חדשה, וכוראוגרפית, להחליף את הקודמים, ואני אפקח מקרוב על מה שהולך בלהקה."

הוא דיבר אליהם כאילו היו ילדים קטנים, ולא ויתר על החיוך שלו, לכל אורך הדרך. באותו רגע הוא נדם מדבריו, כאילו שציפה שירימו אצבעות וישאלו אותו משהו.

"אז אתה לא תהיה המעבד המוזיקלי שלנו? תהיה רק מנהל כללי?" שאל העידן שהוזכר מקודם, בחוסר הבנה.

אמנון צחקק (או במילים אחרות, נחר וחייך אפילו יותר). "אני? מעבד? מה פתאום? מה לי ולמוזיקה?"

כולם חייכו חיוכים עקומים בחזרה אליו.

"ביום שלישי הבא," אמר אמנון, "תפגשו את המנהלת המוזיקלית החדשה שלכם, ואת הכוראוגרפית שבחרתי. היום תדברו רק איתי."

שוב, הוא עצר, והביט בהם. הוא כנראה ניסה לראות האם הם מבינים את השפה בה הוא מדבר.

"אם הייתה לכם בעיה עם עמיחי," פנה אליו תומר, "למה צריך להחליף גם את הכוראוגרפית? מה רע באורטל?"

"אנחנו החלטנו להחליף את כל החבילה. מתחילים מחדש. מה שאנחנו לא אוהבים, אנחנו מחליפים."

הוא הביט בכולם שוב, והפעם, נדמה היה שהוא מרמז בזה שגם הם יכולים לעוף אם הם לא יהיו במיטבם. אף אחד לא היה בטוח אם הוא מדבר ברבים מכיוון שהוא מדבר על מספר אנשים מהעירייה או שמא הוא פשוט מדבר כך על עצמו.

"אנחנו רוצים שהעניינים יזרמו צ'יק-צ'אק," חזר אמנון לדבר, "האודישנים לחברים חדשים יערכו ביום שני. אתם צריכים להזמין את כל הילדים שאתם יכולים. תתלו שלטים בבתי הספר שלכם." למראה ההבעה על פניהם, הוא הוסיף, "אני אחלק לכם. אנחנו צריכים כמה שיותר אנשים, כדי שנבחר את הטופ של הטופ."

הוא עצר מדבריו וחיכה שהם יהנהנו. הם לא הבינו את המסר, והמשיכו לבהות בו.

תומר לא האמין שזה קורה, שהכל מתהפך ככה. גם האחרים נראו תמהים, ומאוכזבים. כולם אהבו את עמיחי. הוא היה מצחיק, חכם, והיה לו טעם טוב במוזיקה. הוא ידע לבחור את השירים הנכונים, את העיבודים הנכונים, ואת הסולנים הנכונים. רק בזכותו הם היו (לפחות לטעמם) להקת הנוער הטובה ביותר.

כשיצאו מבית הלהקה עם כרזות אודישנים בידיהם, הם היו רק יותר מבולבלים. חלקם התלבטו האם להישאר בלהקה. הם חיכו כמובן שאמנון יצא משם וייסע הרחק במכונית השחורה שלו לפני שהם התחילו לרכל על כך, כמובן. הם לא היו טיפשים כמו שהוא הניח.

"זה לא יהיה אותו הדבר," אמר עידן. הוא היה מאלה שלא הרבו בדיבורים, אך כשהם דיברו, הייתה להם סיבה טובה.

"אז מה?" אמרה מאי, "אנחנו עדיין אותם אנשים, ואולי יהיה אפילו יותר טוב."

רק היא האמינה במה שהיא אמרה. מאי הייתה אופטימית מדי. נכון שאופטימיות זה דבר טוב, אבל גם שוקולד זה טוב, והרי יותר מדי שוקולד גורם לחורים בשיניים, ולסוכרת. היא גם שכחה שבקרוב מאוד הלהקה תהיה מורכבת רק בחלקה מהאנשים הנוכחים בשיחה. יכול להיות שאפילו חצי ממנה יהיה מורכב מצעירים חדשים, שיהיו, כפי שניחש תומר מיד, מעצבנים מאוד. לרוע המזל, דווקא עכשיו, כשקיווה שהוא טועה בהערכתו, תומר צדק לחלוטין לראשונה בחייו. אבל אף אחד מהם לא ידע כמה צרות מחכות להם בשבוע הבא. זו בהחלט לא הייתה אותה הלהקה, זו הייתה להקה חדשה, עם יותר בעיות ממה שהם ידעו. הם יצאו לדרכם, איש איש אל ביתו. חלקם נסעו באוטובוס 33 וחלקם הלכו ברגל. הם קיוו שהחזרה הבאה תעודד אותם במקצת, שימצאו בה מעט תקווה לעתיד, אך לא כך היה הדבר.