הפרקים הקודמים:

פרק 1

שבוע עבר מאז אותו יום שלישי בו נתגלתה האמת המרה לחברי הלהקה צעירי רמת-ים. כל אחד מהם עיכל את החדשות בצורה אחרת, וכל אחד החליט, לפחות באופן בלתי מודע, איך הוא יתנהג בחזרה הראשונה של השנה. הם ידעו שזה היום בו ייפגשו את המעבדת המוזיקלית החדשה של הלהקה ואת הכוריאוגרפית החדשה. הם ניחשו שייפגשו שוב גם את הייצור אמנון, אבל קיוו שהוא חלה בשפעת, או בסרטן, ושהוא לא יוכל להגיע. הפרצוף הגולגולתי שלו גרם לכולם חוסר נוחות, ואף אחד לא חשב לרגע שאולי מסתתרת מאחוריו אישיות נפלאה. הסיבה לכך הייתה שמאחורי הפרצוף המחליא של אמנון הראל הסתתרה רק האישיות המחליאה של אמנון הראל, וכל מה שהוא רצה זה להשיג את מה שהכי טוב בשבילו, ובאופן כמה שיותר חלקלק. תומר לא חשש יותר שיאחר לחזרה, מכיוון שביטלו לו את השעה האחרונה בימי שלישי ומערכת השעות שלו סוף סוף הסתדרה לו, אך הוא לא לקח סיכונים והגיע כבר בחמש (כזכור, החזרה התקיימה תמיד בשעה חמש וחצי). תומר מיהר להתמקד בעתיד. אפשר היה לחשוב שהוא מהאנשים שתמיד אומרים שיש ללכת הלאה, האופטימיים האלה, אך למעשה הוא פשוט קלט שהנהלה חדשה היא דף חדש. הוא הבין שכל החנופות, הליקוקים, והדיוקים של העבר לא נחשבים עכשיו ושהוא חייב להצליח להרשים את ההנהלה החדשה מחדש, כמו שהוא הרשים את ההנהלה הקודמת. תומר תמיד היה מהאנשים האהובים על עמיחי, המנהל הקודם של הלהקה. עמיחי תמיד נתן לו סולואים טובים, כבר מאז השנה הראשונה שלו בלהקה, לפני חמש שנים, ובמהלך כל שהותו בלהקה, תומר הפך למה שנקרא פייבוריט, והכל בגלל שהוא ידע איך ללקק לאנשים, להגיע בזמן, ולשיר ממש לא רע. חברי הלהקה האחרים לא אחרו לבוא, כלומר רובם לא אחרו. גיל איחר כהרגלו בעשר דקות, אבל זה בסדר, מכיוון שגם המנהלת המוזיקלית איחרה. עידן הביא איתו את אחיו הקטן אריאל שבשנים הקודמות היה בלהקה הצעירה. עכשיו, משעלה לכיתה ט', הוא עבר אוטומטית ללהקה הבוגרת ביחד עם אחיו, או כמו שניסחה זו הפקידה שהתקשרה אליו ביום שני: "עברת ללהקה הבוגרת. יום שלישי. חזרה. תהיה שם." מתכונת החזרות הייתה כזאת: בשעה חמש וחצי הלהקה הייתה אמורה להתחיל בחזרות על שירה, וכעבור שעה וחצי, לעבור לחזרות על תנועה. לכן הפתיעה אותם העובדה שהמנהלת המוזיקלית עדיין לא הגיעה. ליהי, חברת להקה בת כיתה י' ציינה את מה שכולם חשבו. "עמיחי אף פעם לא איחר." רק בשעה חמישה לשש, כשאנשים התחילו לאבד תקווה, צץ סימן שהם לא טעו ביום, בשעה או במקום. המכונית השחורה של אמנון נעצרה מול השביל לבית הלהקה. אמנון לקח את הזמן. הוא אהב לקחת דברים שלא היו שלו. אף אחד לא הבין עדיין למה הוא נוהג במכונית שחורה, אך כל פרט ופרט במראהו היה שחור ואפל, מלבד העור החיוור שלו. הם ניחשו שהוא בחר מכונית שתתאים לבגדיו, אבל תהו איזה אדם נוהג במכונית שחורה בארץ ישראל. לא צריך להיות גאון כדי לקלוט כמה מכונית שחורה מתחממת בקיץ הישראלי. נכון, המכונית השחורה של אמנון התחממה מאוד בקלות, אבל היה לו מספיק כסף לבזבז על מזגן טוב. גם אלמלא היה לו, הוא עדיין היה נוהג במכונית שחורה. הוא אהב את המראֶה הזה, והמראה קדם אצלו לכל. המוטו שלו בחיים – כלומר, אחד מהמוטואים הרבים שלו בחיים, ביניהם הוא החליף בהתאם למצב הספציפי בו היה נתון – היה זה: "אופי לא קובע". מוטואים נוספים בעלי משמעות דומה היו "אל תסתכל בתוך הקנקן, אלא באיך שהוא נראה" ו"אני נראה טוב וזה מה שחשוב." הוא לא נראה טוב, אך הוא העדיף להאמין שכן. אמנון התקדם לו לאיטו, בהליכה המשונה שלו, במעלה השביל. לא הרבה אחרי שהוא הגיע ופתח את הדלת הקדמית לבניין, הגיעה עוד מכונית וחנתה בחנייה כפולה וחסרת בושה ממול לבית הלהקה. המכונית הזו לא הייתה שחורה, אלא ירוקה. יש גוונים רבים לצבע הירוק. יש ירוק בקבוק, ירוק ברקת, ירוק ירוקת, וירוק רעל למשל. צבע המכונית הזו היה גרוע יותר מכולם ביחד. היה זה גוון הירוק הבהיר, הבוהק והמחליא ביותר שקיים, ולמרות שזו לא הייתה עובדה ידועה, מכוניות בצבע כזה היו אחד מגורמי תאונות הדרכים המרכזיים בעולם, מכיוון שמבט יותר מדי ממושך במכונית בצבע כזה יכול לגרום הן לעיוורון, והן להקאה, שהם שניהם מצבים כלל לא אידיאליים לנהג. מתוך המכונית הירוקה יצאה אישה שנראתה בדיוק כפי שהייתם מצפים שתראה בעלת מכונית ירוקה בוהקת. היא הייתה כבת ארבעים, שמנמנה, חייכנית, ולבושה כולה בבגדים בצבעים ססגוניים שגם עיוור צבעים היה נחרד מהשילוב הנורא ביניהם. החיוך שלה נראה הרבה יותר חביב מהחיוך הערפדי של אמנון, אבל קל היה לנחש, מהנצנוץ המשונה בעיניה, שגם החיוך הזה לא היה חיוך אמיתי של שמחה. חברי הלהקה נכנסו פנימה ברגע שניתנה להם ההזדמנות, ולא התעכבו להקיא למראה המכונית הירוקה או להזיע עוד מתחת לשמש הקופחת. הם נכנסו יחדיו לחדר המוזיקה, בזמן שאמנון והאישה החדשה נכנסו שניהם למשרד. הם ניחשו שזו המעבדת המוזיקלית החדשה, אבל העדיפו להימנע מדיבור מיותר עם אמנון, ופחדו לדבר איתה ולגלות מה מפחיד ומאיים בה. חברי הלהקה הוותיקים אפילו לא חשבו על זה, אך במהירה הם קלטו שמכיוון שיום האודישנים התקיים ביום האתמול, וההנהלה החדשה פועלת מהר להפחיד, כבר בחזרה הזו יצטרפו אליהם חברי הלהקה החדשים. הדבר שגרם להם לקלוט את זה היה הנהירה הפתאומית של אותם חברים חדשים, החל מהשעה שש. עד השעה שש ועשרה הגיעו שניים עשר חברי להקה חדשים, שדיברו רק אחד עם השני. כל ניסיון של הצד שלהם, או הצד של הוותיקים לדבר זה עם זה עלה בתוהו, וגרם רק למבוכה. תוך כמה דקות נכנסו לחדר אמנון והמנהלת המוזיקלית החדשה ושיחות הסרק המביכות באו לקיצן. אמנון כחכח בגרונו בצורה מאוד מזויפת. "אם תואילו להתיישב במקומות, נוכל להתחיל סוף-סוף." הוא אמר. לפי הטון המתנשא שלו אפשר היה לחשוב שהם אלה שגרמו לעיכוב. חברי הלהקה כולם מצאו מקומות והתיישבו בהם. חברי הלהקה הוותיקים התיישבו יחדיו בצד אחד של גורן הכיסאות, על פי סידור הקולות אליו היו רגילים, וחברי הלהקה החדשים התיישבו בצד השני. המנהלת המוזיקלית התיישבה מול האורגן. "ובכן," אמר אמנון. "אותי כולכם מכירים כבר." הוא עצר וחייך, כלומר הרחיב את החיוך שכבר שרר על פניו למימדים מסוכנים. "אבל לא כולכם מכירים את רינה." הוא עצר כהרגלו, בלי סיבה נראית לעין. "אז, תכירו את רינה!" הוא צעק בקול שאמור היה להיות צוהל. "היא תהיה המנהלת והמעבדת המוזיקלית שלכם מעתה ואילך." נשמעה ערבוביית קריאות חלשות של "היי, רינה", ו"שלום, רינה" מהלהקה. רינה פתחה את פיה והוציאה בדיוק את הקול שהייתם מצפים שהיא תוציא, קול שמח וטוב, שמינון גבוה ממנו יכולה לשגע אפילו מומחים במדיטציה. "שלום לכולם." היא אמרה. "ובכן," אמר אמנון שוב, "אני מקווה שתיהנו היום," ולפי הטון שלו ניתן היה לנחש שאין אמת בדבריו. "אני אשב כאן בפינה ואפקח על הכל." הוא הוסיף ובכך קבע שהם לא יהנו. הוא לקח כיסא פנוי מגורן הכיסאות, שם אותו בפינת החדר, והתיישב עליו בצורה זקופה ובלתי טבעית.

רינה לא הייתה טיפשה, לפחות לא מדי. היא כנראה ראתה את המתח באוויר. "אז אתם יודעים מי אני ואני לא יודעת מי אתם בכלל. כמה מביך." היא אמרה. "מה דעתכם שלפני שנתחיל, נעשה סבב שמות? כל אחד יגיד איך קוראים לו, באיזה בית ספר הוא לומד, באיזה כיתה, ועוד משהו שאנחנו לא יודעים עליו." כולם הסתכלו עליה. מן הסתם אף אחד לא היה שם יותר מדי ביישן, אבל בכל זאת המצאותו של אמנון בחדר הייתה מעיקה. "תתחיל אתה", היא אמרה לתומר, שהיה הקיצוני ביותר. "איך קוראים לך?" "תומר." אמר תומר. אסור היה לו להביך את עצמו. הוא חייב לעשות רושם טוב. "אני תומר. תומר יצחקי. אני בכיתה י"א, בבית הספר בן גוריון, ואני אממ..." הוא התקשה למצוא מה להוסיף על עצמו. "אני אוהב לשיר." כולם צחקקו. "את זה כבר ניחשתי," אמרה רינה. "אבל תודה שאימתת את ההשערה שלי." תומר חייך חיוך מובך והשפיל את ראשו. התוכנית שלו להפוך פייבוריט גם השנה התחילה להיסדק. סבב השמות נמשך. אחרי תומר היה תורו של עידן, אז גיל גמגם לו תשובה, ואז הגיע תורו של אריאל, אחיו של עידן. אחריו דיווח ליאל (את ליאל אתם עוד לא מכירים. עוד תכירו אותו יותר טוב בפרק הבא, אז אל תילחצו). כך עבר הסבב. הוא הגיע לבנות הוותיקות, ואחריהן הגיע סוף-סוף הזמן לשמוע על החברים החדשים. הסבב עבר מספר נערות חדשות שבכל מקרה לא תצליחו לשנן את שמותיהן. רק אגיד שביניהן היו נערה בשם דקלה, נערה בשם דנית, ונערה בשם נעמה. השמות האלה הם חשובים למדי, אז תעשו טובה ותנסו לזכור אותם. בנים לא היו שם בשפע. ליתר דיוק היו שם שניים, ולא יהיה ספויילר נורא אם אני אספר לכם שאחד מהם יעזוב תוך שבוע בכל מקרה ולכן שמו ופרטיו האישיים ממש לא רלוונטיים. באופן כללי, אחוז די גבוה מהחדשים בלהקה תמיד עזב די מהר, וכך נשארו רק האנשים הרציניים יותר, ולכן אין באמת טעם להתאמץ לזכור את כל החדשים האלה. לפחות אין טעם לזכור את הפרטים של אלה שיעזבו בכל מקרה במהירה. האחרון בחברים החדשים היה בחור נאה מאוד. הוא לא היה גבוה במיוחד, או נמוך במיוחד, לא שמן במיוחד או רזה במיוחד, ולא יפיפה במיוחד, אלא מסוג האנשים שבנות מתאהבות בהם ובנים לא מבינים למה. כשהגיע תורו לדבר, הוא חייך ופתח את פיו. "אני עמרי," הוא אמר. "ואני שמח להיות כאן."

לאחר סבב השמות התחילה רינה בנאום משעמם וחסר טעם שאפשר היה למצותו בדקה, אך נמשך לפחות עשר. היא דיברה על מה שהיא מתכננת ללהקה, על כך שהם צריכים להתאמץ ולא לקחת את הכל כמובן מאליו, על כך ש... אם להודות באמת, גם אני לא ממש הקשבתי לכל השעמום הזה. היא די אמרה את כל מה שהיה ברור בלי להגיד דבר. גיל ניצל את הזמן הזה כדי לנמנם כי הוא הרגיש ששתיים עשרה שעות השינה של הלילה הקודם כלל לא הספיקו לו. רינה הייתה נלהבת מכדי להבחין בכך. בהמשך החזרה, רינה ביקשה מהחברים החדשים והישנים להתערבב, כדי שיהיו מחולקים על פי הקולות שלהם. החלוקה שלה לא הייתה זהה לזו של עמיחי, ותומר לא אהב את השינויים הללו. היא הייתה הרבה פחות נבונה מעמיחי, הרבה פחות מצחיקה ממנו, ואפילו לא ניגנה טוב כמוהו על הקלידים. היא העבירה ביניהם שיר, כדי להתחיל לעבוד עליו. היה זה השיר "איך שיר נולד". אי אפשר היה להתלונן על הבחירה. זה היה שיר אהוב. תומר קיווה שהיא לא תהרוס אותו, אך מהר מאוד התאכזב, כשגילה שכרגיל טעה. היא הרסה את השיר, לפחות לטעמו של תומר. גם אחרים חשבו ככה. ראשית רינה שאלה האם כולם מכירים את השיר, ולשמחתה, כולם הכירו אותו, לכן היא התחילה לשיר וביקשה שישירו איתה. היא לא ידעה לשיר כל כך טוב, וזה לא האיר אותה באור חיובי, מכיוון שדי מומלץ לדעת לשיר היטב כשעובדים כמנהלים מוזיקליים של להקה. כולם שרו, ומהר מאוד ראו כולם למי יש כישרון גדול ולמי יש כישרון קטן יותר. עמרי, החבר החדש בלהקה, הפגין כישרון אדיר, כששר בקול טנור צלול באוקטבה אחת מעל לכל שאר הבנים. חלק גדול מהבנות הביט בו באהבה. הבנים הוותיקים העיפו עליו מבטים מקנאים. תומר העיף גם כמה מבטים מודאגים. הוא עבר להביט בין עמרי לבין רינה, וקיווה שלמרות הפנומן החדש, גם הוא עדיין ייבחר לסולן קבוע. סולן קבוע היה תואר בלתי רשמי, למרות שבכל להקה היה ברור מי סולן קבוע, על פי כמות הסולואים האדירה שלו ביחס לאחרים, וגם, לעתים קרובות, על פי האגו האדיר שלו. תחת ההנהלה של עמיחי, תומר ראה בעצמו סולן קבוע, ובהחלט היו לו הכי הרבה סולואים, אך לא בהפרש כזה גדול משאר הסולנים. עמיחי פשוט חשב שמגיע לתומר, אבל הוא היה הוגן, לפחות ככל שניתן להיות. רוב הלהקות היו הרבה יותר גרועות מזה, ועכשיו גם להקת צעירי רמת-ים הייתה אחת מהרוב. אחרי שסיימו לשיר את השיר כמה פעמים, רינה ביקשה מכל אחד לשיר בנפרד, כדי לדעת בדיוק מול אילו קולות היא ניצבת, כדי לוודא שחלוקת האנשים לסוגי קולות היא נכונה, וכדי לשרוף זמן מכיוון שלא הייתה לה תוכנית אמיתית. כרגיל, תומר היה הראשון בסבב. הפעם הוא לא עשה מעצמו צחוק. הוא שר את השיר בקולו הנעים, והצליח להרשים את הסובבים. רינה לא הביעה שום התפעלות ברורה. היא פשוט הנהנה, והחוותה בראשה לבא בתור, עידן, שהתחיל מידית, אחרי תומר, כמו שהיא רצתה. היא אפילו לא הפסיקה מנגינתה. עידן הרשים גם הוא בקולו הצלול את כל החברים החדשים, וגם את הישנים עם הזיכרון הלא טוב. כך עבר הסבב. כשהגיע תורו של עמרי, הוא לקח את השיר והעיף אותו לשמיים עם ביצוע מקורי ומאוד נקי שגרם לתומר לחשוש שוב. תומר אף פעם לא היה הזמר הכי טוב בלהקה. הוא היה טוב, אבל היו יותר טובים. התכונה שייחדה אותו בעבר, והפכה אותו לפייבוריט של עמיחי, מנהל הלהקה הקודם, הייתה החביבות שלו. הוא תמיד היה נחמד אל עמיחי, ועמיחי אהב את זה. עמיחי אפילו לא היה מודע לכך שהיו זמרים טובים ממנו בלהקה, כי הוא היה כזה נחמד. תומר ראה שהוא לא מצליח לזכות בתואר פייבוריט הפעם, כי הכישרון כן משחק כאן תפקיד לא קטן, ולעמרי היה הרבה יותר כישרון. אחרי עמרי הגיע תור הבנות לשיר, אחת אחת. כל הבנות הוותיקות היו טובות למדי אך בין החדשות היו הרבה בנות שקולן לא היה משהו מיוחד. כולן ידעו לשיר לא רע, מן הסתם, אבל רובן נשמעו די חובבניות. כמובן שגם בין החברות החדשות בלהקה היו כמה בחורות כישרוניות להפליא, שהיו מדאיגות את הבנות הוותיקות באותה מידה שעמרי הדאיג את תומר, אילו היו הבנות הוותיקות בלהקה תחרותיות וחסרות ביטחון כמוהו. חזרת השירה נמשכה לה, וחברי הלהקה, ותיקים וחדשים כאחד, נהנו מאוד לשיר יחד. רק תומר נשאר טרוד. השירה המשותפת קרבה בין כולם, למרות שרינה הרסה את השיר.

כשנגמרה החזרה עם רינה, הגיע הזמן לחזרת התנועה. מצד אחד תומר שמח שההשפלה נגמרה עבורו, ומצד שני הוא קיווה מאוד שעמרי איננו רקדן טוב במיוחד. למזלו, הדאגות בגין עמרי נשכחו ממנו במהירה בבוא הכוריאוגרפית החדשה. חברי הלהקה נפרדו מרינה, לקחו את התיקים שלהם ועברו לחדר הריקוד, כשהוותיקים מובילים את הדרך לחדשים. החדר היה ריק. התברר שגם לכוריאוגרפית לא היה חשק להגיע בזמן. למזלם, הפעם האיחור היה פחות משמעותי. כבר כשסיימו כולם להניח את התיקים שלהם במקום הכי נוח, ועוד אפילו לפני שאופק, החברמנית של הלהקה הספיקה להתיידד עם כל חברות הלהקה החדשות, הגיעה הכוריאוגרפית. קראו לה אסתי, כמו שאמנון סיפר להם, בטון שאמור היה להיות ידידותי, מיד בבואה. אמנון הביט בה וסימן לה בלי מילים להיכנס לחדר. היא עשתה כרצונו, פסעה לה לאורך החדר, אל קיר המראות מול הדלת, והסתובבה להביט בהם. רק אז הצליחו כל חברי הלהקה לראות אותה כמו שצריך. אסתי הייתה אישה בתחילת שנות השלושים לחייה. גובהה היה ממוצע, היא הייתה רזה ומעט שרירית, והיה לה שיער בצבע קרמל. היא הביטה סביב, על פני כל הסובבים, וחייכה. סוף-סוף הגיעה מישהי שמאחורי החיוך שלה לא עמדו שום כוונות נסתרות. רק חבל שלא עמדה מאחוריו גם אף טיפת אינטליגנציה מעל למה שנחוץ על מנת לדעת לרקוד ולדבר. כנראה שלאמנון הייתה פחות סבלנות להשקיף על כל חזרת הריקוד שלהם, כמו שהשקיף על חזרת השירה. לפני שאסתי התחילה, הוא כחכח בגרונו כחכוח מזויף מאוד ואמר, "טוב, ילדים, אני כבר צריך ללכת." הוא נדם מדיבורו כאילו ציפה שיגידו כמה חבל שהוא הולך. איש לא אמר דבר לכן אמנון המשיך. "לא לשכוח, החזרות בשבוע הבא מתחילות בשעה שש." "שש?" שאלה ליאת, עוד חברת להקה ותיקה שאתם לא ממש מכירים. "כן," אמר אמנון, כאילו כרגע שאלה אותו האם ציפורים עפות, או האם דגים שוחים, או האם עניים הם טיפשים. "מעכשיו החזרות מתחילות תמיד בשש." חברי הלהקה הוותיקים כולם הרגישו מוזר עם השינוי הזה. אמנון המשיך לדבר. "הייתי שמח להישאר כאן," הוא שיקר, "אבל יש לי שלושה ילדים בבית, ואני חייב לחזור." כל חברי הלהקה קיוו מאוד שמדובר בצאצאים של אמנון, ולא בילדים שהוא חטף ומתכוון לאכול. גיל ממש רעד מפחד למשמע הדברים האלה. "להתראות בשבוע הבא," הוא אמר בקול הכאילו-צוהל שלו, יצא מהחדר בלי לחכות לתשובה, וסגר את הדלת מאחוריו. שתיקה שררה בחדר לרגע, בעוד התפללו כל האנשים שהאמינו במשהו שאמנון טועה, ושהם לעולם לא ייפגשו אותו שוב. "טוב" אמרה אסתי. "אז כמו שאמנון אמר, אני אסתי, ואני אהיה הכוריאוגרפית שלכם השנה. בגלל שעדיין לא למדתם שום שיר שצריך להוסיף לו ריקוד, ובגלל שאני רוצה לדעת למה אתם מסוגלים, היום נעשה רק תרגילים כלליים." כשאסתי אמרה תרגילים כלליים היא התכוונה לכל מני אלתורים וריקודים, ודרכים משונות ללכת. אין שום צורך לפרט מה קרה בחזרה איתה כי כלום לא קרה. הרושם הכללי שקיבלו חברי הלהקה, שהכירו את הכוריאוגרפית הקודמת, אורטל, והיו רגילים לסגנון שלה, היה שאסתי הרבה יותר נחמדה, אבל גם הרבה פחות יודעת מה היא עושה. אורטל, הכוריאוגרפית הקודמת הייתה מאוד קשוחה, אבל בזכות זה היא הצליחה להוציא מכולם את המיטב. אסתי רק רצתה להיות הכי נחמדה שאפשר, שזו תכונה מעולה בחברה, אבל לא בתפקיד כזה, בו צריך להשתלט על קבוצה של עשרים ומשהו נערים ונערות שבאו ללהקה בשביל לשיר ולא בשביל לרקוד, ולכן הם לא הכי טובים בזה, וזה לא הכי מעניין אותם. רק בשבוע הבא, בו באמת יילמדו ריקוד אמיתי, יוכלו חברי הלהקה לדעת בדיוק איזה סוג של כוריאוגרפית היא אסתי, אבל דבר אחד יכול להיאמר לטובתה: היא באמת הייתה אישה טובה. היא לא הייתה מרושעת, היא לא הייתה תחמנית, והיא באמת רק רצתה לעזור, לא כמו רינה, ובטח שלא כמו אמנון. מאוד צפוי, אם ככה, שבהנהלה כל כך לא טובה, דווקא היחידה שהיא באמת אנושית, היא גם זו שלא טובה במה שהיא אמורה לעשות, וגם היחידה מבין השלושה שתוחלף עוד השנה.

כשיצאו כולם לדרכם, תומר הטרוד עבר על כל מה שהתרחש בחזרה הזאת, כדי לנסות להבין כמה הוא נדפק. הוא ניחש שבטח כבר בחזרה הבאה הם יילמדו שיר חדש. אולי אפילו יחולקו סולואים, ואם הוא לא יהיה הראשון לקבל סולו, זה יהיה סימן שהדאגות שלו לא היו לחינם. ואם הוא לא יקבל סולו בכלל....  הוא לא יכול היה אפילו לחשוב מה ייקרה אז. חבל שזה בדיוק מה שייקרה בשבוע הבא.