אתמול דיברנו בטלפון שעתיים, עד השעות הקטנות של הלילה, ובטעות פלטתי שהנה, עוד שבוע ואני טסה לברלין. ואז ההכרה היכתה בשנינו.
הלב שלי נקרע רק מהמחשבה על הגעגועים שיהיו לי.
השתיקה רעמה באוזניי אבל פחדתי לנתק, פחדתי שאני לא אשמע את הקול שלו, ובאותו רגע שאני אשמע את טריקת הטלפון הלב שלי יקרע ואני אנשוך את שפתיי כל כך חזק כי אני מפחדת לצעוק, והדמעות יצרבו על הלחיים שלי כמו אש.
אם כל הדברים הרעים שהוא עשה לי אני כל כך אוהבת אותו, כל כך. בחיים לא חשבתי שהלב שלי יוכל להכיל כל כך הרבה אהבה לבן אדם. בחיים לא ידעתי שיש דבר כזה.
אולי תגידו לי שאם הוא פגע בי אני צריכה להיפרד ממנו, אבל הוא טוב, הוא כל כך טוב, הוא עושה הכל בשביל להשתפר, הוא כל מה שאני צריכה. וכן, לפעמים הוא פוגע, הוא טועה, שובר לי את הלב, אבל אני רואה בעיניים שלו שהוא מצטער, באופן שהגב שלו רועד כשהוא מחבק אותי ואת ההרגשה הזאת כשאנחנו מתנשקים.
ובכן, אני נוסעת לברלין,
ואני מקווה שאני לא אמות עד אז,
או שאני אסע כקליפה לברלין והלב שלי יישאר פה, איתו.
אלוהים יודע,
אני יודעת שאני צריכה אותו.
-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
