.A Home Under A Cover

של יום שבת, שישי או סתם חופש, החדר חשוך כמעט לגמרי והדלת נעולה. לפעמים יש קולות של אנשים מתעוררים, לפעמים יש קולות של אמצע היום ולפעמים דממה מוחלטת.

אז ברוכים הבאים - יום שבת, תחילת-אמצע היום, והחדר הזה נעול לגמרי. חריצים של אור, קולות מבחוץ - הכל קיים, אבל מודחק. לא לקום, עוד לא, הטעם המתוק של החלום - טעם של עוד - עדיין קורא, מהדהד בראש. אבל אני לא חוזר לשם, ממש לא. הגוף כבר עבר לשלב הבא, הנשמה מתחילה לעבור אחריו - והפחד מסיוטים מניע אותה להמשיך.

אני יודע שאני מיוחד, ויש לי נטיה לא נורמאלית להתבלט, אבל יש לי אמונה במקום הזה, בפוטנציאל שלו להחביא המון דברים שפשוט לא מצאתי לנכון להוציא לאור היום, לסחוב איתי למקלחת ואז לעוד יום חדש מול כולם.

בתור ניסיון ראשון, זה נחמד. להת', בינתיים.

ילדת החורף\ אני

ילדת החורף,

וילד הקיץ

ישבו על החוף לבדם

מחליפים מבטים,

ומחזיקים ידיים

ובשבילם הכל מושלם

לו ידעו, שהסערה מגיעה... אההה... 

אולי היו מקדישים לעצמם עוד שניה.. אהה.. אהה..

ילדת החורף,

שמעה את הרעם

וחייכה עמוק בתוכה

וילד הקיץ,

רק הקשיב לגלים

הקשיב, והקשיב וחיכה..

והיא ידעה שהסערה מגיעה.. אה...

אבל לה זה לא מפריע, זה לא מפריע לה, לה.. אההה...

ילד הקיץ,

הרגיש את הגשם

ונתן לחורף דחיפה

ילדת החורף,

צחקה על הקיץ

והתחילה לרוץ יחפה

ושניהם רצים על החוף

מתגלגלים על חול צהוב, שנרטב

ולא איכפת לילד הקיץ

בחורף להיות מאוהב..

כשהגשם יורד מעליו..

עכשיו.