טוב, אז שפיותי מתפוגגת לה לאט לתוך עננים של ייאוש ושיממון. איזו דרך נפלאה להגיד שאני מרגיש מתוסכל ופאתטי.
אז, פוסט ראשון שבאמת ייכנס לחיים שלי, במקום לנשמה שלי. סכנת ההתבלטות גדולה מתמיד, אבל אני חייב לכתוב את זה.
אני משתגע. כבר יותר מדיי זמן שלא הייתה לי מישהי, לא אחת רצינית ולא ליום אחד. מה קורה לי? זה בדרך כלל כל כך זמין, כל כך קל - במרחק טלפון אחד, מקלחת ונסיעה קצרה. ההרגשה שלפני, ההרגשה באותו הרגע, וההרגשה שאחרי.. הדברים הכי טובים שהיו בחיים שלי. הפסקות קטנות כאלה מכל הלחצים שנזרקים מכל כיוון, כאילו מנסים למחוץ אותי בין קירות אפורים ומשעממים.
זה לא שקרה משהו שהיה אמור להפסיק את זה. זה פשוט נעלם, בבום אחד, אחרי הנשיקה האחרונה שהייתה לי. בערך אחרי שבוע כבר הייתי אמור לפגוש מישהי אחרת, אבל זה נדחה ונדחה עד עכשיו. ובדרך כלל יש לי עוד אפשרות, אבל נראה כאילו היא מנסה להתחמק ממני. דווקא בא לי להתקשר אליה, אבל מסתבר שהרגשת הפאתטיות והפחד מ"לא" חזקים יותר אפילו מהרצון של הזין שלי. אפילו לצאת קצת לתל אביב, לחפש משהו חדש, להעביר קצת את הימים הארוכים האלה. לא, אמרתי לעצמי, אין לי זמן או כוח לדברים האלה. כנראה שאני צריך לראות עוד פרקים בVOD, לסיים עם השיר החדש שכתבתי או לסיים לקרוא איזה ספר במקום.
פספסתי כמה הזדמנויות שהיו, ואני מתחנן לאלוהים שיהיו עוד. החורף הזה הורג אותי. אני צריך מישהי שתהיה איתי מתחת לשמיכה, ללילה אחד או עד שהשמש תחזור ובגדול.
מסתבר שאפילו אנשים אנונימיים יכולים להיות מתוסכלים מינית.
הדוקטור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
