התחילו להנעים לך ימים מחוסרי אכילה, אה? אפילו פרוסת לחם קל קלויה לא הצלחת להשאיר בקיבה.

השגרה הזו נאה לך, אפילו עד מאד. עטוית חרדה, ולו רק כי את שוב מצליחה להכניס משהו לפה, הרי למשך כמה שבועות אופוריים אימצת לך שגרה דלה וחסרת מאמצים. שבועות שהיו אמורים להיות סיוט, אבל הסבו לך אושר גרוטסקי במקצת. שבועות מחוסרי דאגה, בהם מבטך נשלח אל השתקפותך בכל פעם ופעם שרק ניתנה לך ההזדמנות. השתקפות בה מכנסייך נרפו ממותנייך, וכמעט שבלעו את ירכייך המגושמות. התרגלת לכך, התרגלת לקמול, על אף שחוויות אלו תחשבנה רק לטעימה קצרה.

יש שיחשבו שהדברים הלא נכונים מטרידים אותך. יותר מדי קשרים המתמוססים לאיטם, דמויות ההופכות מחוץ להישג יד, צינה - כל אלה לא מטרידים אותך.

סבלנותך לאותם קשרים נגנזה, נשחקה עד לכדי שלילה. דרמה מיותרת, חוסר-אכפתיות משווע וסתם דמויות לא מוצלחות, הפכו אותך אדישה.

אך קשר אחד, קשר רע מיסודו, נמשך בכל זאת, לא יציב ולא מוגדר יתר על המידה, אבל בכל זאת מקנה לך סיפוק רב מכדי שתנסי לנתקו.  

תשמרי עליו, בינתיים.

מטרידה אותך העובדה שכל-כך קל להסחף, למעוד לשגרה הנוחה. ולדעוך, ולדעוך...