יש לי אידיאל כלשהו בראש, של איזושהי ישות אליה אני משתוקקת, אותה אני רוצה. זהות מלוטשת של קיום שעבר זמנו.

הוויה המזוהה עם הצלחה כבירה וחזות מוצקה ונבדלת, חזות ממנה יראו ובגלל שהיא כל-כך בלתי ניתנת להשגה, הרי אפילו לה היה כה קשה להתהוות, להבנות.

הוויה מוצלחת ומשיגה, הוויה סבלנית, מאופקת וכזו הכובשת את יצריה. לא כזו שצורכת וצורחת, ולא גומעת ולא לוקחת, שלא תישמט ולא תתקלקל. הוויה מדוקדקת מאד וקפדנית ללא דופי.

הוויה קרה ולא פלגמטית, לא לאה. הוויה שמצדה פעירת פיות של עוברי אורח ובני בית תהא עניין של מה בכך, ולא אחת ממטרותיה. היא לא תקלע למצבים בהם חוסר אונים ותלותיות יאפפו אותה, וקשרי אנוש לא יהיו בראש מחשבותיה.

הוויה כזו לא תצטרך מגע אנוש, הוויה כזו תתקיים על הישגיה בלבד. היא תגווע לשצף אידיאות ולא לשליטה עצמית. ועמוק בפנים לא יהיה שפל, לא יהיו תהומות מושחרים ומעופשים. לא תהיה אימה בעיניה אלא זוהר נשגב.

הוויה דקיקה ומפעימה, יוצרת געש ומביאת רווחה, ולא רק לעצמה. הוויה בשחור אימתני וורודים רכים, הוויה מכאיבה ולא כאובה, הוויה מלופפת בה.

אך מה, הקרקע ליצירת הוויה שכזו אינה כל קרקע, לא ולא. הוויה שכזו תיווצר רק מברוא מעונה וסובל, שיהיה מוכן לקחת על עצמו מהות בלתי נתפסת כזו, מהות קשה אך מספקת, מהות נערגת.

הלוואי שמישהו יאמר לי שאני הקרקע.