אנשים.

עוד פעם ועוד מקרה שגרמו לי להבין שגם חבר שחשבת עליו את הדברים הכי טובים יכול פתאום להתהפך ומדבר קטן תמחק את הבנאדם לנצח. קטן אבל משמעותי.

ושוב דמעות בעיניים כי קשה לי ועצוב לי ואני לא מבינה איפה אני גורמת לחורים האלה להיווצר כדי שיכנסו לשם אנשים שלא אמורים להיות שם?

איך זה הגיוני שאני עדיין נופלת לפח הזה ומקרבת אלי אנשים שלא אמורים להיות שם?

למה עושה לנו טוב להסתובב עם אנשים שעושים לנו רע? וגם אם זה לא טוב אז למה אנחנו תמיד נופלים לזה בלי באמת לחשוב על ההשלכות בעתיד.

מצטייר לי בראש עולם ורוד, העולם שלי, לא צריך בינתיים העולם המלא, אבל גם שם הוא לא כ"כ ורוד רוב הזמן. האנשים מאכזבים, דוקעים סכינים בגב, הורסים ת'אמון שלי בהם, צבועים, מפקירים והכל חוץ ממה שהם אמורים להיות, חוץ מהקטוגוריה הזאת שחשבתי שהם מתאימים לה.

אני תופסת יותר מדי מאנשים ונותנת להם יותר מדי קרדיט, זאת החולשה והמעלה שלי. אני לא יודעת אם אי פעם אני אלמד להיות אדישה לחלוטין או לא להיפגע בכלל מאנשים שסביבי.

איפשהו בכל הכאוס הזה אני מודה ליקום שיש לי את אחותי איתי. היא פשוט המלאך הגשמי ששומר עלי ואין לי מילה אחרת לתאר את זה יותר מדוייק.

האמא השניה שלי שהייתה שם בשבילי מהרגע שנולדתי ומעולם לא עשתה משהו בכוונה לפגוע בי, זה מה שנקרא כנראה אהבה טהורה.

וכל שניה פנויה שיש לי אני נותנת לה להבין בדיוק מה אני חושבת עליה כי בעולם של היום ובעולם של טילים ומלחמות ורשע אי אפשר לדעת אם מחר נתעורר ואני לא רוצה להתחרט על זה שלא אמרתי או שאנשים שאני אוהבת לא יודעים כמה טוב אני חשובת עליהם.

תהיו טובים.