חודש לפני.

פתאום חודש לפני הכל נראה ורוד, הכל שמח. המדינה לא קורסת ואני חברה טובה של כולם. 

הלימודים מעיקים אבל זה כיף מעיק והטיימינג הוא שם המשחק.

פתאום האוויר נקי יותר, הציפורים מצייצות גם אחרי שש שעות לימודי פסיכומטרי כל יום.

אני הולכת לישון עם חיוך מתמרמר טיפה אבל זה עדיין חיוך כי עוד חודש.

ופתאום לא אכפת לי לצאת או לא לצאת ולהיפגש עם אנשים (חוץ מאיתו. איתו תמיד בא לי להיפגש) כי עוד חודש.

עוד וכלום עוד לא מאורגן: אין מוצ'ילה, אין תרופות. יש רק כרטיס טיסה ונעליים.

המיו לא נמכר, הפסיכומטרי לא נעשה אבל למי אכפת?? עוד חודש.

ובסוף הכל מסתדר, זה השם השני של המשחק.

ופתאום אנשים סביבי בזוגיות ומצליח להם בחיים והם טסים להופעות של אומנים שאני רק אחלום אבל באמת שלא אכפת לי.

ובתוך כל ההתרגשות בא לי שהחודש הזה ימתח כמו גבינה צהובה בטוסט כי אני מרגישה ש'רגע, רק זה ואז לטוס'.

רק עוד חוויה עם אחותי ורק עוד מסיבת טבע ורק עוד נשיקה איתו ורק עוד לילה איתו ורק עוד 10 שעות שינה ורק עוד ביקור אצל רופא כדי לוודא שהכל טוב ורק עוד יום בארץ ורק עוד ערב שיכור עם חברים אהובים ורק שניה לנשום עמוק, לעכל את הכל ואז אפשר לטוס.

אבל זה עוד חודש ואני לא יודעת אם אני בכלל אספיק הכל- הימים כבר לא אלפים ולא מאות ובקרוב גם לא עשרות וזה מעקצץ לו שם, החוש השישי הזה שאומר לי שיהיה טוב ואני הולכת לרצות לעשות לופ על התקופה הזאת במשך כל החיים שלי. אז אני יודעת את זה ובזה אני נאחזת- ההתרגשות של לפני לא פחות חשובה ממה שקורה שם בתכלס.

ועוד חודש אני אתרווח על המושב במטוס, אחזיק חזק בידיות בצדדים, אזיל דמעה עם הגשם שירד אז בארץ. אאדק את החגורה, אריץ את כל התקופה האחרונה בראש, אשלח הודעה אחרונה בוואטפס להגיד לו שהוא חשוב לי ושאני אתבאס אם תהיה לו חברה כשאני אחזור ומרשה להתחרפן בגלל ההמראה כי אני היסטרית בהמראות. ואז אני אסתכל על המדינה זאת נעשת קטנה קטנה מתחת לרגליים שלי כשפני אל עבר משהו גדול יותר ממה שאני מסוגלת לדמיין ואזכר בכל אותן התחושות שהיו לי חודש לפני.