אתמול היה לי משבר רציני. קצת לא זיהיתי את עצמי.

אני חושבת שבמהלך השלוש ארבע שים האחרונות- מרגע סיום התיכון ועד עכשיו בעצם, שמחת החיים שלי הולכת ודועכת. אני מרגישה עייפה וחלשה וגם כשמשהו טוב זה טוב רגעי ולא אושר שנשאר פה לאורך זמן כמו שהיה לי אז. אני חושבת שבתיכון גם הייתי הרבה יותר עמוסה מכל הבחינות מאשר עכשיו והייתי מאושרת כי עשיתי את מה שאני בחרתי לעשות כל יום מחדש: פגשתי אנשים ששינו לי ת'חשיבה מהקצה אל הקצה, פגשתי אנשים שאני אנצור אותם בזיכרונות שלי עד גיל 100, לקחתי חלק בפרוייקטים שרק חלמתי עליהם וזכיתי לקחת בהם חלק בגיל כל כך צעיר. הגשמתי באמת חלומות. חלומות אמיתיים שמתעוררים אליהם בבוקר ולא רק הולכים איתם לישון וזה חסר לי. מאוד.

עכשיו אני פשוט מציבה מטרות- לתת את כל כולי בפסיכומטרי, להגיע לסכום מסויים לקראת הטיול, למכור את המיו, להיפגש עם חברים. זה מטרות של נקודות פה ונקודות שם אבל בלי נשמה. אני רוצה להאמין שהנשמה תחזור לאט לאט כשאני אהיה רחוקה מפה אבל קשה לי לדעת בוודאות אם זה מה שיקרה ונשאר לי רק להאחז בזה.

אז אתמול ישבתי עם ידיד שלי על תרגילים בפסיכומטרי ובאיזשהו שלב הוא זרק לי הערב שאם זה ממשיך ככה אני לא הולכת להוציא ציון גבוה במיוחד. ניתקתי איתו את השיחה, הרגשתי את הדמעות עולות לי בגרון ופשוט התחלתי לבכות. דבר אחד זה לדעת בינך לבין עצמך איפה אתה עומד ודבר שני זה להבין שהחולשה הזאת חשופה גם בעיני אחרים. הרגשתי כל כך פגיעה והכל התערער לי פתאום. מעולם לא הרגשתי טיפשה ומעולם לא ייחסתי ללימודים מקום מרכזי בחיים שלי- הצלחתי בלימודים ברמה שדהצבתי לעצמי כדי שאני לא ארגיש פספוס ופה זה נגמר. אבל בקורס הזה אני פשוט נותנת את כולי ולשמוע משהו כזה זה פשוט הורס, מפיל אותי למטה בשניות. אני יודעת שאני יודעת את החומר ואני יודעת שאני מסוגלת להתמודד עם המבחן הזה- הבעיות שלי הן מנטליות ועצוב לי שהוא לא ראה את זה ובמקום זה עשה לי רשימת מכולת על איזה נושאים לחזור כאילו אני בעצמי לא רואה שגופים נופחים פחות זורם לי ממשולשים ש"ש. 

אז החלטתי למחוק את השיחה הזאת איתו בראש ולשלוח הודעה לבחור ההוא, בתקווה שהוא ירים אותי קצת מכל זה. הרי אם אני נמסה מהנשיקות שלו ורק סופרת ת'ימים לראות אותו שוב, כנראה שהוא יוציא אותי מכל הברוך הזה. אבל טעיתי. במקום לבוא לכל הנעיין הזה בקטע מתחשב ורגוע הוא נכנס בי על זה שאני חסרת מוטיבציה וחייבת ללמוד. אם עד אותו רגע בכיתי קצת אז זה באמת שבר אותי.

שעתיים של שיחה עם החברה הכי טובה שלי החזיר לי קצת את האור בקצה המנהרה הארוכה הזאת. אני פשוט מודה לה על זה.

אני פשוט רוצה שכל הסיוט הזה יגמר כב,ר שיגיע יום ראשון, אני אתיישב בכיסא שלי בבר אילן ואסיים עם השטות הזאת לתמיד.