עוד שבועיים ויום אבל מי סופר??

אני מוצאת את עצמי ריקה וחסרת מילים. אחרי כל החודשי למידה האלה ואינספור מילים, משפטים, אותיות, עירמות של חומר ומידע חדש כל יום פתאום עכשיו אני מוצאת את עצמי מרוקנת מכל זה. אין לי מה לכתוב וגם כשיש זה מרגיש לי ריק מתוכן וקשה לי לומר שזה לא מפריע לי כי זה מאוד. נשאר לי כל כך קצת זמן פה ואני מרגישה שדווקא עכשיו זה עובר לי בשנים- כל יום זה שנה לפחות. הזמן לא רק שלא זז, הוא פשוט עושה ריגרסיה. באפריל זה נראה לי כמו שניה מעכשיו ועכשיו זה נראה לי כאילו אני באפריל- מתכננת ת'יומולדת שלי בים עם כולם. הזוי.

אולי זה הפחד הזה באמת לטוס ואולי זה החוסר רצון הזה לעזוב אותו כשהכל התחיל כל כך להסתדר ואולי זה כל הדברים האלה ביחד ואולי כל מה שרציתי כל הזמן זה להוכיח לעצמי שאני יכולה- לחסוך, לטוס, לסגור את כל הדברים שקשורים לטיסה ופתאום כשראיתי שעשיתי הכל- פה המשימה שלי נגמרה. ברור לי שאני אעיף לעצמי כאפה כשאני אנחת במדריד עוד ואעיף לעצמי כאפה שניה כשאני אנחת בבואנוס איירס. כל המצב הזה פשוט מוזר לי. אני מוצאת את עצמי רואה בפייסבוק לפחות שני אנשים שונים טסים לדרום אמריקה ואני רק מתפללת בלב לא לפגוש שם יותר מדי ישראלים ולא לעבור יותר מדי את המסלול הידוע הזה שכולם עוברים בו- אני רוצה להרגיש שהטיול שלי ייחודי ומובן לי שגם עם אותו מסלול זה עדיין יהיה יחודי אבל אני רוצה לדעת שמה שהבטחתי לעצמי באמת יתקיים- הצלת צבי ים בחופי פרו, להישאר לעבוד קצת בארגנטינה, בית יתומים בתוך ג'ונגל בגואטמלה ומקלט לחיות בר בבוליביה. בסוף אני אגיע, אעשה את אותו מסלול מפגר וידוע מראש, אראה את אותם נופים, אגיע לארץ, אכנס ללופ של החיים האמיתיים ואצטער על הטיול המבוזבז. פה מגיע הרגע הזה שאני אמורה לסמוך על עצמי במאתיים אחוזים שדבר כזה לא יקרה וכנראה שרק שם אני אוכל להעמיד את עצמי למבחן האמיתי הזה- לעמוד מול עצמי.