ים צבוע ארגמן

האש אמנם לא נדלקה, אבל מבפנים בערתי, והלהבה פשטה כמו בשדה קוצים עד קצות אצבעותיי...

העיניים שלו סיפרו לי על געגוע ועל חיוכים נבוכים שעתידים לשטוף את עיניי, ולא יכולתי שלא לאהוב אותו באותו הרגע. את הצחוק שלו, את המבוכה שלו, את העיניים המרצדות.

באמצע השדה, בלב הערפל שפקד את ת"א בשבוע האחרון, בעין הסערה שהתחוללה בגופינו, היינו כאילו אין אף אחד מלבדינו. רק אני והוא. רק החיוך שלו והעיניים היוקדות שלי.

כשהקור כבר התחיל להקפיא את דמנו (שזרם בכמויות גדולות יותר לאיברים מסויימים), ניסה שוב להדליק את המדורה הקטנה שהתיימרה לחמם אותנו, וללוות אותנו במעשינו הזימתיים.

בינתיים כאחוזת דיבוק, החלטתי שפשוט עדיף שאהיה בלי מכנסיים. אז חולצה כן מעטרת את פלג גופי העליון, ותחתון כן מכסה את מבושיי, אך רגליי חשופות לכל חפץ (תנשמת, תן או סתם קרפדה שעברה בסביבה).

כשמוחו עיקל את שקרה, גם האש והקור לא עניינו אותו יותר, וגופו מצא את דרכו אליי, ומכנסיו כפי שנותר לתאר, מצאו את עצמם מוטלים לצד השמיכה שעליה שרענו. איברו התחיל להתקשח, וכשחכך בגופי, הרשתי צמרמורות וזרמים נעימים במורד גופי.

אצבעותיו טיילו דרומה, ולא עבר זמן רב, וכבר נפלטה צעקה רמה מפי המבשרת כי גן עדן קיים.

מתנשפת ומסומרת שיער, ידעתי שאני רוצה עוד, ולא אשתגע... בעודו שרוע על גבו, נשקתי לחזו, לבטנו , לרגליו, ובבת אחת עטפתי את מושא גבריותו בשפתיי הרכות, החמות והמשוועות.

הבנתי שאין מנוס, ידעתי שאני עומדת להתפוצץ! התחככתי בו, הצמדתי את גופי אל גופו, ולא איחר הרגע שאיברו נבלע בגופי, עולה ויורדת, מעלה ומטה ממש כמו בלונה פארק, רק קצת יותר משעשע, זה נגמר! ממוטטת נפלתי לצד, הוא נשק לשפתיי, נשקתי לו חזרה... הקור חזר להקפיא, ושוב חוזר הניגון... :)