בעיה

די, נמאס לה מזה.

נמאס לה שהיא צריכה להיות תלויה בו כל הזמן. היא צריכה להיאחז בו כדי לא ליפול, או לפגוע באנשים אחרים, וזה לא שהוא גם כן אוחז בה, כמובן לא שהיא ציפתה ממנו למשהו אחר, כדי לשמור על שיווי המשקל שלה, וקשה עם כל הפיתולים והפניות שיש להחזיק בו כל הזמן. אבל נמאס לה.

מה גם שזה לא ממש עוזר. היא לא מרגישה כאילו הוא עוזר לה בכלל. היא מרגישה כאילו היא עומדת לגמרי בעצמה, בלי משענת בכלל. מה גם שבלי שום קשר אליו, היא בהחלט הייתה מעדיפה לשבת לרגע, עד שיגיע הזמן, ולא להצטרך אותו בכלל.

אבל אין לה מקום שם.

אבל זהו! נמאס לה לגמרי! היא יודעת שהגיע הזמן לרדת וללכת. היא יודעת שהגיע הזמן ללחוץ על הכפתור שיעצור את זה, שישחרר אותה לחופשי!

הנה, זה מתקרב...

עכשיו! תלחצי ילדה, לפני שתפספסי!

אז הילדה לוחצת על כפתור ה"עצור" שעל העמוד. הנהג האדיב של האוטובוס עוצר לה בתחנה ומחייך באדיבות. היא מחייכת בחזרה ויורדת, מותחת מעט את רגליה שכואבות מהעמידה הממושכת באוטובוס, והולכת הביתה.