לוליטה

נכתב בהשראת הספר "לוליטה" של ולאדימיר נאבוקוב

והרי איך אנחנו, אניני הנפש,

נוכל לבקר, במוסכמות החברה,

את אותו אדם השרוי בתוך חלומו

שנשבה במציאות?

ומי אנחנו שנבין את קריאותיו

מתוך שנתו, לפני ההוצאה להורג?

שפתיים לוחשות, וידיים מטוות,

דולורס, הו לוליטה שלי!

וכמובן שלא נוכל, אנו יפי-הלב,

להתרעם על ליבו של אדם מבוגר.

כי אנו, אנשי החוקים הכולאים,

תמיד אמרנו כי לאהבה אין גיל.

ואיך נוכל להסביר לעצמינו

את אותן התשוקות

היוצאות, כה בולט, מגופו של אדם

וכלואות כה עמוק בתוכנו?

אסור הוא האיש

שחלם חלומות

מתוקים וחסרי כל שנים.

ובעוד אנו נביט, בעיניים בורקות,

נפשות מקנאות,

באותו אדם, בתאו, פניו מפרכסות

בעקבות זיכרון של אותה האחת:

לו, לולה, דולי, דולורס,

הו אלוהים, לוליטה!