שדים של חושך

כשאני לבדי בבית,

ואין אף אחד שיצחק לי, או יאמין.

אני נושמת אותם,

מרגישה אותם,

שדים של חושך.

רואה אותם מזווית העין

מטיילים במסדרונות.

כי אם תביט בהם בגלוי,

ימהרו לבתיהם שבתוך הצל.

מריחה אותם, באותו ריח קלוש.

של רקב, פטריות,

אך בעיקר אויר קר.

שחודר דרך כל ההגנות

ולוקח בדרך החוצה

אוויר חם

חיים.

ובעוד אני מביטה בהם מנקודת מבט צדדית,

הם באים אלי

כי יודעים

שאני יודעת.

מטפסים הם על כתפיי

ומגעם קליל, כמעט בלתי מורגש.

מצמידים פיותיהם לאוזניי

ובקול חלוש מלחישה

מדברים כך שרק אני אשמע.

"בואי אלינו

נסיכת החושך.

היחידה שיודעת קיומינו.

הצטרפי אל הצללים

אל אוויר קר

אל מגע קליל  "

"בואי אלינו

תינוקת האפלה.

היחידה שרואה בנו.

לחשי גם את באוזני אנשים

שרק אפלה שולטת בליבם  "

ואני מקשיבה

בשקט, לא עונה.

אך מרגישה איך נכנסת ידם הנעלמת דרך גבי

תופסת תפיסה איתנה בליבי.

חזקה.

קלילה במגעו של שד.

ואני יודעת

יודעת מה יקרה בסוף.

כי לעולם לא תשתחרר אחיזתם.

אחיזת מוות של שד.

לעולם לא ירפו.

ליבי שייך להם עכשיו.

מרגע זה,

ועד נצח.

ויום יבוא

אקום ממקומי.

ואלך בצעד בטוח

אל ביתם,

שבצללים.