פרידה/GNneko

"אז כאן את מסתתרת, הא?"

זה היה לילה. היא עמדה במרפסת, שעונה על החומה הקטנה שהייתה בקצה של המרפסת, והביטה בירח. הוא הביט בה, וראה בעיניים שלה שהיא לא באישיות הרגילה שלה.

"אתה יודע שאני לא אוהבת מסיבות גדולות וצפופות שכאלה. סתם דחפו אותי לפה. אני כנראה אלך הביתה עוד מעט." היא הסתובבה וחייכה אליו, וחיוכה קרן שוב את האופי השונה הזה. מן חיוך כזה, שיש בו ספק אדישות ספק ציניות, גם שעשוע, והוא לא מגיע לעיניים.

"אז למה אתה כאן?"

"חיפשתי אותך." הוא התקרב קצת, לא הרבה, מביט בה בסקרנות. "את יודעת, לפני שנייה היית בסדר גמור, אבל עכשיו את לא מתנהגת כרגיל."

היא משכה בכתפיה. "התעייפתי מעצמי, אז שיניתי את האישיות קצת." היא שוב חייכה אליו את החיוך.

"אני מעדיפה את האישיות הזו, אתה יודע."

"אז למה את לא ככה כל הזמן?"

"כי זה מעייף, להיות כל הזמן מישהו אחר." היא נשענה לאחור, ידיה נתמכות בחומה, והביטה בו בשעשוע.

הוא הביט חזרה ונאנח. "ממש תתאים לך סגריה ביד עכשיו. לאופי ולאווירה שאת משרה כרגע, באישיות הזו." הוא לא היה מזועזע מדי מהשינוי אישיות שלה. זה קורה לה לפעמים. הוא יודע שהיא לא אוהבת את העצמה הרגיל שלה יותר מדי.

היא חייכה שוב את החיוך. "אתה יודע שאני שונאת סיגריות."

הוא חייך חזרה, מנסה לחקות את החיוך שלה. "אני יודע. הן מסריחות בעיניך, וגורמות לך להשתעל. בחיים לא ראיתי בן-אדם שנחנק כל כך מריח של סיגריות כמוך."

היא חייכה לעוד רגע, ואז החיוך דעך, והפך לאדישות גמורה. "למה חיפשת אותי?"

הוא גם כן הפסיק לחייך. הוא התקרב אליה עוד קצת, אבל עדיין היה דיי רחוק. "את מתרחקת ממני."

"אני יודעת."

"למה?"

היא נאנחה והפנתה ממנו את המבט באדישות. "יש לי סיבות משלי."

הוא הרהר לרגע. "אם זה בגלל שאני לא מחזיר לך על הרג-"

"נו באמת!" היא צחקקה ופנתה חזרה להביט בו, באותו חיוך ציני-משועשע שלה. "אני לא אעשה משהו טיפשי כזה. אני ילדה גדולה. אני לא טועה בגלל הלב שלי."

"כבר עשית הרבה טעויות בגלל הלב שלך."

"ואתה לא חושב שלמדתי מהן? אני לא כל כך טיפשה כמו שאתה חושב."

"אני לא אמרתי את זה."

"אבל חשבת ככה. בגלל זה אמרתי 'חושב' ולא 'אומר'. גאון."

הוא נאנח. "אני יודע שאת יצור מוזר, אבל אם זה בגלל הסיבה הזו-"

" 'יצור מוזר'?" היא חזרה אחר המילים שלו, והשעשוע בעיניה גדל. "אלו לא מילים נחמדות במיוחד לתאר מישהו, אתה יודע. כדאי לך לשמור על הפה שלך קצת." היא הטתה את ראשה והביטה בו. "בכל מקרה, אמרתי לך שזו לא הסיבה."

הוא נאנח שוב. היא גורמת לו להיאנח הרבה. "אז מה הסיבה?"

החיוך שלה דעך. היא הרימה את ראשה והביטה בכוכבים, עדיין שעונה על החומה עם הגב. "אם לומר לך את האמת, זה עניין ביני ובין עצמי. לך אין ממש קשר לזה."

"הו. אין לי קשר בכלל?"

"נופ. אין לך בכלל."

"למרות שבהחלט מדובר במשהו שקשור, פיזית, אלי."

"כן. קשור פיזית, תיאור טוב."

"אני לא יכול לדעת למה ידידה שלי מחליטה ללכת פתאום?"

"אם הייתי ידידה שלך, היית יכול, אולי, לדעת." היא חזרה להביט בו, הפעם ברצינות.

"למה אכפת לך?"

הוא מצמץ. "סליחה?"

היא נעצה בו מבט נוקב. "למה אכפת לך שאני הולכת? שנינו יודעים שלא באמת אכפת לך, נכון?"

שקט. הוא לא אמר מילה.

היא הפנתה ממנו את המבט חזרה לכוכבים בחיוך מזלזל. "ככה חשבתי. אתה סתם עושה רוח. אבל זה בסדר, ככה זה אצל בני אדם. הם אוהבים לעשות כאילו אכפת להם, כשלא באמת חשוב להם מהעניין כל כך. ככה זה אצלם"

הוא התעצבן קצת. "את מדברת כאילו את שונה ממני כל כך. כאילו את לא בן אדם, שמתנהג ככה."

"הו, אני לא אמרתי את זה. אני גם מתנהגת ככה. כל הזמן. אני לא ממש אוהבת בני אדם."

הוא הביט בה בסקרנות. "לא אוהבת בני אדם? איזה דבר מוזר לומר." הוא השתתק לשנייה או שתיים. "יצור מוזר, זה מה שאת."

היא העיפה לעברו מבט משועשע מזווית העין, ושמה אצבע על השפה התחתונה, כמו כדי לרמוז לו להיות בשקט. "נו נו, מה אמרנו על לשמור על הפה?"

הוא נאנח. "אני חייב לציין, אני לא אוהב שאת ככה. באישיות הזו."

היא צחקקה. "אז תשמח שאני 'ככה' רק לעיתים רחוקות."

הוא הרגיש חסר אונים. הוא לא רגיל שהיא 'ככה'. הוא לא יודע להתמודד איתה 'ככה'. הוא רגיל שהיא מתנהגת כמו ילדה, או גבר, או שניהם. הוא לא רגיל שהיא מתנהגת 'ככה'.

'כמו אישה.' חלף במהירות במחשבתו.

מוזר.

"כשחושבים על זה, את תמיד מתנהגת לידי שונה. אני רואה אותך ליד חברים אחרים שלך. את חופשייה יותר, שטותית יותר. לידי את אף פעם לא ככה."

נפלה לה קצוות שיער ארוכה יחסית מהפוני על המצח. היא נשפה בה, מה שכמובן רק גרם לה להתעופף קצת, ואז לחזור למקומה. "אני יודעת." היא הביטה בו, והפעם היה בעיניה הבזק מהאני הרגיל שלה. שמרגיש כלפיו. "קיוויתי, אולי. שאתה שונה."

הוא הביט בחזרה, מבולבל. "שונה? שונה ממה בדיוק? אני לא מבין אותך."

היא הביטה בו עוד רגע. ואז, שבריר שנייה נראה בעיניה כאב, והן חזרו להיות אטומות.

"שונה מכלום. אני לא יכולה להגיד לך. אני לא יכולה לדבר."

הוא נאנח בפעם המי-יודע-כמה. "שוב העניין הזה? החוסר יכולת לדבר? את אף פעם לא יכולה לדבר. לא איתי. לא עם אף אחד." הוא נענע בראשו. "אני לא יודע. את פשוט יצור כל כך מוזר.."

היא הזדקפה, נפרדת מהחומה. היא הסתובבה עם הגוף אליו, והחלה ללכת לעברו.

הוא הביט בה בהפתעה. "היי, מה את עושה?"

היא התקרבה את המרחק הקצר שנשאר ביניהם. "מה אמרנו על לשמור על הפה?" היא חייכה עליו חיוך משועשע, אבל היה בו גם משהו מוזר, שהוא לא ראה בעיניה אף פעם קודם. הוא לא ידע איך לקרוא לזה. "אבל אתה לא שמרת. בחור טיפש שכמותך."

הוא היה גבוה ממנה בהרבה, אבל זה לא שינה לה. היא תפסה בהחלטיות, במהירות מפתיעה, שלא השאירה לו זמן להגיב, או להבין, בצווארון חולצתו, והרכינה אותו לעברה. פניה התרוממו לעבר פניו, והיא הצמידה את שפתיה אל שפתיו.

הם היו ככה במשך כמה שניות. הוא המום, היא עוצמת את עיניה. אז היא התנתקה ממנו, וכשפניהם עדיין במרחק נשימה היא אמרה לו. "אמרתי לך לשמור על הפה שלך, אבל לא שמרת. הוא פשוט היה פרוץ לכל אחד." היא הרפתה מצווארונו, אבל נשארה קרובה אליו. היא שלבה את ידיה, וחייכה אליו את החיוך החדש הזה שלה. " אתה לא שומר טוב כל כך, אז זה ילמד אותך לקח קטן, על לשמור עליו. זה מה שקורה כשלא שומרים על הפה, בחור." אז היא הסתובבה ."ועכשיו ברשותך, אני אלך סוף סוף הביתה."

היא התרחקה ממנו. הוא הביט בגבה המתרחק. המום מכדי לעשות משהו.

'טוב, זה חדש. את זה היא עדיין לא עשתה.'

רק אחרי שהלכה, הוא הבין שלא אמרה לו להתראות.