מצטערת, אבל גם אני- לא, אפילו אני, לא יכולה לשתוק הפעם.

אני יודעת שכמעט אף אחד לא קורא כאן, אבל אני אכתוב למקרה שמשהו כן, ולמקרה שגם זה יעזור בצעד אחד מיני רבים שנעשים כרגע להתאוששות מהדבר הזה.

תבינו, אני יצור אדיש בעליל. לא אכפת לי אף פעם מהמרחש סביבי מלבד התעניינות סקרנית, שמאבדת עניין במהירות. בעניין שלי בסביבה לרוב לא מעורב משהו כמו רגש אישי.העניין הרגשי שלי לסביבתי לרוב מסתכם בדאגה לחברים, וזהו.

אבל הפעם זה שונה.

אולי זה בגלל שאני בי סקסואלית, אולי בגלל זה אני מרגישה שאני לא יכולה לשתוק.

אני אצא מנקודת הנחה שהקוראים שיזדמנו לפה כבר שמעו על מה שקרה בתל-אביב. האסון הזה על הקהילה ההומו-לסבית.

אני כאן כדי לספר על החוויה האישית שלי מהדבר, ולא הקולקטיבית. כי אני, כפי שהבהרתי, יצור דיי אדיש שאכפת לו מעצמו בלבד ומהקרובים אליו.

אז נכון, אני לא חברה בשום קהילה, ונכון, תל אביב זה רחוק ולא קשור אלי.

אבל זהו, שזה כן קשור.

הדבר הזה שקרה גרם לי להבין דבר חשוב מאד, שכנראה לא קלטתי עד הסוף, ואני עדיין לא קולטת, אבל מתחילה להבין.

אנשים כמוני, אנשים שהאהבה שלהם קצת שונה, נפגעו שם. הם נפגעו לא כי הם עשו דבר רע. הם נפגעו כי הם אהבו, כי הם רצו להיות חופשיים ומובנים. כי הם רצו שיקבלו אותם, ולא רצו להסתתר כל חייהם.

והאנשים האלה, הם אני. הם כמוני.

אז נכון, אני רק בי, לא לסבית, ואני עדיין לא סגורה לגמרי על הזהות המינית שלי, אבל זה אותו דבר בעיני האנשים האלה, שפגעו.

עד עכשיו כל מי שמסביבי לא שפט אותי. כולם קיבלו אותי כמו שאני. חברים, אימא שלי, אחותי, ילדים מהבית ספר. אף אחד לא ירד עלי, לעג לי, שנא אותי.

אבל אני מבינה, פתאום, שזה שם.

שיש שם אנשים בעולם שפשוט שונאים אותי, כי לפעמים (לרוב) אני אוהבת בנות.

לא כי עשיתי משהו רע, לא כי אני התאכזרתי לאחרים.

כי אני פשוט אוהבת אחרת.

עד עכשיו כשראיתי משהו עושה מעשה זוועה, לא נרתעתי. כי הבנתי שככה בני אדם פועלים. הם אמנם נעלים יותר, אבל גם הם חיות. אם משהו לא מוצא חן בעיניהם-בום! לפגוע. להשמיד. שהדבר לא יהיה קיים יותר.

אבל עד עכשיו, דברי הזוועה האלה אפילו לא היו קרובים אלי. וגם אלה שאמורים להיות קרובים אלי, כמו השואה, לשמל, לא דיברו אלי, כי לא הרגשתי חיבור אליהם. ("אני יהודייה רק בת.ז., אבל אני לא מאמינה בדת הזו ובאלוהים.").

אבל עכשיו מדובר במשהו שקרוב אלי. עכשיו מדובר בי.

וכמו שפגעו באנשים האלה בתל-אביב, ככה יכולים גם, בכל יום, לפגוע בי. או אפילו יותר גרוע-לפגוע באנשים שקרובים אלי, ושאכפת לי מהם.

אז נכון, אף אחד עוד לא פגע בי אישית, ואני עדיין לא מכירה לגמרי את הצד השני הזה, ששונא.

אבל עכשיו, אני ראיתי למה הוא מסוגל, ומה הוא יכול לעשות לי, ולאנשים שאני אוהבת, ושהם כמוני.

אז אני אולי אדישה, ולא מתעניינת, אבל אפילו אני מרגישה,

ממש טיפה,

פחד.

אבל אני לא אתחבא שוב.

אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל כרגע- כרגע אני בי סקסואלית.

ואם למישהו יש בעיה עם זה-אז נראה אותו! נראה אותו מעז לפגוע בי! ואם הוא יפגע במישהו קרוב אלי- אני לא אסלח, ולא אהסס לפגוע בחזרה.

אולי אני מסוגלת לומר את זה, כי עדיין לא חוויתי את החוויה הזו, של להיות דחויה ופגועה. אבל אני לא מתכוונת לוותר.

אז העזרה שלי לקהילה היא אנוכית בעליל- שמירה על עצמי ועל מי שקרוב אלי.

אבל אם כל אחד ואחת יעשו את זה, ואם כל מי שלא שונה, שהוא סטרייט ומקבל את חבריו, יעזור להם וייגן עליהם.

אולי אפילו אנשים אנוכיים כמוני יוכלו לעזור.

תודה על ההקשבה.