אלו הרגעים האלה שאני שונאת להיות בעלת מודעות עצמית.
יש שריפה בכרמל. זה עדיין לא הכרמל שלי ואני ראיתי אותה רק קצת מ-ממש רחוק, אבל זו שריפה בכרמל והיא הולכת ומתקרבת אל חיפה, אל ביתי.
אני לא יכולה שלא לחשוב על זה. אני מרגישה שזה לא בסדר שלא לחשוב על זה. למרות שמתחת לפני השטח אני מרגישה את הלב שלי עדיין כואב ומציק ומאותת לי שהכאב הנפשי האישי שלי עדיין קיים, אני מרגישה שזה לא בסדר לתת לו יחס כרגע.
העיר שלי נשרפת, שוליה כרגע עולים בלהבות ויכול להיות שזה רק פסיכולוגי, אבל אני מרגישה כאילו אני מריחה את העשן.
עד עכשיו הצלחתי להכחיש את השריפה. בצהרים אחרי המבחן כשהתחלתי לקרוא עליה יותר, דחקתי אותה הצידה כעניין שולי, עניין שייפתר בקרוב ולא ייכנס לי לחיים כמו שעניינים כאלה לרוב נוטים לעשות. אבל ככל שעבר היום אני מגלה שהשריפה גדולה יותר משחשבתי, אנשים נבהלים ומתאמצים וכן, אנשים נפצעים ומתים.
אבל הרגע שבו באמת נפל לי האסימון היה כשיצאתי עם הכלבה שלי. הלכנו לנו ברחוב ווג'ווד, למי שמכיר, ממש באיזור שליד בית ספר חוגים. הלכנו לנו ופתאום זוג שעבר לידי מלמל "אפשר לראות את השריפה.." ואני הזזתי את ראשי לעבר המקום שבו היה הנוף.
לא ראו אש, אבל ראו עשן. הרבה עשן. יותר מדי עשן. ולמרות שזו לא הייתה אש היה שם איזור מאחורי הר קטן שנראה כאילו יש לו הילה אדומה, מפחידה, מרתיעה.
ברגע הזה חשבתי "חרא, זה קרוב."
מהרגע הזה היה נראה לי נורא להמשיך ולהכחיש. אני לא מסוגלת לעסוק בעינייני. אז כן, הלב שלי מודיע לי שאני כן רוצה לצפות בסדרות שאני אוהבת, וכן אני כן מצוברחת מזה שהיא והוא עדיין יחד עכשיו, וכמה משעשע בכלל העניין שהיום יש להם חודש ביחד ואיך שהזמן רץ והכאב נשאר, אבל
אלוהים,
זה כל כך שולי.
אנשים מתים. אנשים מאבדים את הבית שלהם. הטבע מת והחיות מתות והכל הולך להשתנות. כשזה רחוק, בארץ אחרת, בחלק אחרת של הארץ הזו, המנגנון האנושי שלי מורה עלי להתעלם, להתעלם ולהתרכז בשלי וזה ייפתר בעצמו. אבל זה קרוב. זה קרוב ומפחיד ומי יודע מתי זה יגיע לפה ואם זה ייפסק.
ואני חושבת על זה שאמא שלי טסה מחר בבוקר. היא לא תהיה פה כשהדבר הזה משתולל והיא תוכל להכחיש אבל הבית שלה ישאר ריק. ופתאום..א.ני כן קצת אנוכית, וחושבת על המבחן שאמור להיות בראשון ומה יקרה לו וחושבת על הבית של אמא ומה עם זה יגיע לשם? ומה עם הבית והגיטרה המדהימה שלי ולכל הרוחות, מה עם המאנגות שלי? הספרים שלי? מה אם זה ייעלם כי האש תגיע לשם לפני?
אבל זה לא הזמן להיות אנוכי. אפילו אם אני לא באמת מרגישה מחויבות, המצפון שלי מורה לי להרגיש, לא לעזוב, לא להיות אדישה. המצפון שלי מצטער שהוא לא גבר חזק ויכול ללכת לכבות שריפות, או שהוא לא פעיל מד"א שיכול לעזור לנפגעים, כמו השוטרת בטלוויזיה שהתראיינה כמה דקות לפני שנסעה אחרי אוטובוס, שסופו היה להתהפך ולהרוג איתו 40 אנשים צעירים, וסופה של האישה באוטו שמאחוריו היה להכוות ולהשלח לבית חולים, ובטח הכוויות לא יעלמו בחיים.
אני בסדר, אני אומרת לעצמי, ובגלל שאני בסדר אני לא יכולה לחשוב שאני לא. שיש לי קשיים כשהעולם בוכה.
והלוואי שהעולם יבכה עכשיו. הלוואי שיבכה ויציל אותנו מהדבר הזה, ואוכל להיות עצמי שוב.
מעולם לא רציתי יותר גשם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: