אמריטה/יואי מקינו

הנח לי להקשיב לשיר יקר

שמתהמהם במרחק

כמו נקטר קדוש, כמו חלום,

הנח לי לישון אפוף בו.

מדוע העולם זורם בחוסר אחידות ובחוסר כוח?

בשעת שקיעה,

נהגנו לצפות יחדיו בעננים האדומים

אך במקום זאת לא אוכל להיות איתך יותר.

וכשהגשם הכסוף התחיל להציף

חשבתי שהוא חלק ממני

ומחיתי את הדמעות.

הכוכבים שנופלים הישר על עורך

ונזרקים גם על כתפיך הם

אמריטה.

הלב שלך הרגיש

את הלילות בהם מתה האדמה.

ואם פצעיך מכאיבים לך

תירי כמו חץ משאלה לשמיים.

וכשהגשם הכסוף התחיל להציף

חשבתי שהוא חלק ממני

עצרו את מהלך הזמן.

בהד של הגשם שמטפטף דרך האופק

יש משהו שמבטיח ש

האדם בימים האלה הוא

אמריטה.

וכשהגשם הכסוף התחיל להציף

חשבתי שהוא חלק ממני

ומחיתי את הדמעות.

הכוכבים שנופלים הישר על עורך,

שנזרקים עליך, ויהפכו לגשם הם

אמריטה

אהבה נכזבת

תגידי, את מכירה את האנשים האלה?

אלה שמאוהבים בצורה בלתי אפשרית.

יושבים בצד, צופים,

ומחכים שהאהבה תדעך.

הם מחכים בכיליון עיניים

לרגע הנהדר,

שבו לבם יפסיק לפעום בכאב

שבו התקווה תניח סוף-סוף לנשמתם.

כי תמיד הרי התקווה נמצאת, נכון?

כל עוד יש רגש, ודמיון.

תמיד הם בוהים בחלל ותוהים:

"מה אם עכשיו? מה אם היום?"

אבל זה לעולם לא קורה

לאותם אנשים,

כי הרי יש סיבה ברורה

שקוראים לזה אהבה נכזבת.

אז הם יושבים בצד

ודועכים...

הם משפילים את ראשם

ובוכים...

כי את עסוקה בדבר חלומי

שלא באמת קיים,

ואת לא רואה בכלל

את היצור המסכן, שיושב שם.

הוא מחכה לך, ילדה.

רק לך הוא מחכה.

בלב דואב ומדמם

מהפצע שפעור בחזה.

הוא מחכה לך ילדה,

אבל את, כמובן, לא יודעת.

אז הוא בוכה לך, ילדה.

ומחכה.

מחכה..

מחכה...