RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 1/2011
מעשה באגדה
היה היה אדם.
אדם. פשוט אדם. אדם פשוט. אדם ככל האדם.
היה אדם.
היה היה גם עולם. האדם היה לבדו בעולם הזה. לבדו לגמרי, בלא שום דבר חי עימו.
רק אדם, רק עולם.
בעולם הזה גם לא היה אור. מדי פעם נצנץ כוכב רחוק, נותן לאדם שעל הארץ מושג קלוש של אור מהו, אך מלבד זאת- חושך מוחלט.
לאדם לא הפריע החושך. נכון, היה לו קשה להתמצא, אבל מלבד הכוכבים שמדי פעם צצו, לא היה לו מושג על אור, ולכן, לא ידע שהוא זקוק לו, או שהוא צריך לחיות לפיו. לא היה לו טוב, לאדם, אבל גם לא רע. הוא פשוט הסתדר, חי כדי לחיות.
אז היה רק אדם, רק עולם, וחושך.
הם התקיימו.
ואז, יום אחד, הופיע שמש.
פשוט כך. פתאום מילא אור חזק את העולם, והופיע לו איזה עיגול בשמיים, שאי אפשר להסתכל עליו ישירות.
האדם עצם את עיניו. אז פקח אותן קצת. אז פקח הרבה ומצמץ הרבה. לאט לאט התרגל האדם לאור החזק שנכנס פתאום לעולמו, ולדבר הזה שריחף מעליו, שנקרא שמש. ככל שהתרגל לשמש יותר, כך הוקסם ממנה יותר. אורה של השמש הראה לו עולם שלא הכיר, כיוון שעד אותו הרגע כלל לא ראה. הוא ראה את הפרטים, הצבעים,ודברים רבים שהחמיץ בחשיכה, טובים ורעים, כי הוא סוף סוף ראה. גם היה לו הרבה יותר קל לחיות עם אור, כי לא היה צריך לגשש ולמצוא דרך באפילה יותר. הדרך היתה פשוט לפניו- מוארת, ברורה, נוחה. האדם היה אסיר תודה.
אך יותר מכל הקסים אותו האור עצמו, והדבר המסתורי שמפיץ אותו- השמש. ככל שהיה אפוף באור ליותר זמן, כך הקסימה אותו השמש, מפיצת האור, יותר. הוא החל לנסות להביט בה ליותר זמן, עד שעיניו כאבו. הוא החל לנסות להגיע אליה, למרות שהדבר, כפי שהתברר לו במהרה, בלתי אפשרי. הוא החל לדמיין כיצד היא נראית מקרוב, כיצד היא מרגישה, כיצד היא נשמעת, כיצד היא מריחה ואפילו החל לתהות מהו טעמה.
הוא חלם על השמש. כל לילה. כל יום. כל הזמן.
ואז, יום אחד, נמאס לאדם רק לחלום. הוא נעמד על צוק גבוה והתחיל לצעוק על השמש.
"שמש! רדי הנה! בואי אלי ונדבר! יש לי בקשה אליך! הו, שמש! אנא!"
השמש, מופתעת מתעוזתו של האדם, הסכימה לבקשותיו וירדה, נעמדת מול האדם המופתע בצורת אישה, והאישה הזו הייתה הדבר הנפלא, המדהים והנערץ ביותר שהאדם ראה מעודו.
ואז השמש חייכה את החיוך המתוק ביותר שהכיר ואמרה בקול פעמונים "וכי מה תרצה ממני, אדם?"
האדם חזר לעשתונותיו, כרע ברך מול השמש ואמר לה: "הו שמש! את הדבר הנהדר ביותר שראיתי מיימי! את, והאור שאת מפיצה, שיניתם את עולמי לחלוטין, וכך גם אותי. הו שמש, אני מעריץ אותך בכל ליבי ונשמתי, ואני מבקש ממך- אנא, היי שלי! השארי עימי לנצח!"
השמש צחקה, והביטה בהתנשאות על האדם הפשוט שרכן לרגליה. "אדם פשוט! אני מודה כי דרוש אומץ, לדרוש בעלות כך על השמש האלוהית! אך מה ייצא לי מההסכם הזה? מה אקבל ממך בתמורה, אדם?"
האדם הנבוך, שחשב כבר שהובס, השפיל את מבטו לאדמה שמול רגליה של השמש, ואמר בקול שקט וכנוע: "אין לי דבר להציע לך, הו שמש אדירה, מלבדי. אני מציע לך את גופי רכושי, ליבי ונשמתי, לעשות בהם כפי שתרצי. זהו הדבר היחיד שאוכל להציע לך.." ואז התכופף האדם עוד יותר ונשק לרגליה של השמש "אז אנא, היי שלי, הו שמש.."
השמש הייתה משועשעת מתעוזתו של האדם הפשוט שמולה, אך משהו באומץ הזה, באדם הזה, הצליח לגעת בה ולהקסים אותה.
היא אחזה בעדינות בכתפו של האדם (מגע שהעביר בו צמרמורת נעימה) ורמזה לו לקום על רגליו. אז הניחה יד על לחיו בחיוך ואמרה לו:
"אדם פשוט, הצלחת להקסים אותי, את השמש, ולעורר את סקרנותי. אני מוכנה להישאר איתך לזמן מה, אך עלי להבהיר לך דבר חשוב: לא אוכל להישאר איתך לנצח. אפילו אם ארצה, בכל ליבי ונשמתי, לא אוכל להישאר לנצח. השמש האלוהית לעולם לא תהיה שייכת לאדם הפשוט, ולעולם לא תוכל להבטיח את נצחיותה. סופי להיעלם, אדם, בין אם מהיקום ובין אם רק מעולמך, אבל סופי להיעלם. האם תוכל לקבל את ארעיותי, אדם פשוט?"
והאדם, מאושר מהסכמתה ונוכחותה, אמר לה בלחיים סמוקות ונשימה מהירה "כן, הו שמש! אפילו אם זה רק לרגע קט, ארצה אותך לצידי! ואם ויגיע היום בו תעלמי, אנופף לך לשלום ואפרד ממך בשלווה, כי ידעתי שלא לנצח תהי שלי."
"יהי כן, הו אדם." ענתה לו השמש ברכות וחיבקה אותו. "לעת-עתה, שלך אני."
וכך החלו האדם והשמש לחיות יחדיו. השמש ספקה לאדם אור ככל צורכו, והאדם עשה כפי שהבטיח: כל דבר שהיה שלו, שייך היה גם לשמש. כל זמנו, כל מהותו, מחשבתו וליבו, שייכים היו לשמש, והיא הייתה אסירת תודה.
ככל שעבר הזמן, התחבב האדם הפשוט על השמש יותר ויותר, עד שזו נשארה איתו מרצונה. ואילו האדם למד להכיר טוב יותר את השמש, והפסיק להתייחס אליה כאל נס, אך עדיין אהב אותה, ונהנה מנוכחותה ורצה שתשאר עימו לנצח.
אמנם לא כל הזמן היו ביחד. לעיתים נעלמה השמש, לעיתים נעלם האדם. אך בסופו של עניין חזרו זה אל זו, זו אל זה, והמשיכו את חייהם המשותפים.
אך ככל שעבר יותר זמן, כך חדל האדם להאמין לתנאי שהציגה בפניו השמש בפגישתם הראשונה, והוא שסופה להיעלם, שלא תוכל להישאר לנצח. השמש, שהרגישה בהחלשות אמונתו של האדם, לעיתים לחשה לו באוזנו, בשעה שכיבתה את אורה והם פנו לישון: "זכור את ארעיותי, אדם פשוט. זכור שסופי להיעלם, הו אדם יקירי. למרות אהבתי אליך, לא אוכל להישאר פה לתמיד. אתה תלוי בי יותר מדי עכשיו, אדם, ויהיה לך קשה מדי להסתדר בלעדיי כעת. אנא אדם, הקשב לי והאמן לי, כי אם לא תהיה הפרידה קשה לך יותר."
אך האדם לא הקשיב, או הקשיב אך לא האמין, וגם אם משהו בתוכו האמין, משהו בתוכו ידע שהשמש תיעלם, הדחיק האדם את הידיעה וחי בלעדיה, כיוון שלא הצליח לקבל את העובדה שסופה של השמש הניצחית להיגמר, להיעלם.
ואז הגיע ירח.
זה לא שלא היו ירחים כבר קודם לכן. השמש כבר סיפרה לו על הירחים, שלפעמים, כשהיא עולה לשמיים, מתחככים בה, לפעמים אפילו עולים עליה לגמרי, ומסתירים אותה. "ליקוי חמה." לחשה לו בזמן שליטפה את שיערו. "וייתכן, יקירי, שיום יבוא ויהיה ליקוי חמה, ואז לא אחזור אליך. הירח ייקח אותי ולא יחזיר."
אך האדם לא האמין לה. אפילו השמש עצמה אמרה שאין הדבר וודאי, רק סיכוי. והרי כבר היו ירחים, הירחים ניסו לקחת אותה, ולפעמים כיסו אותה קצת ולפעמים את כל-כולה, ולפעמים רק לשעה ולפעמים לשבועות, ונכון, לפעמים פחד שלא תחזור ורצה שתחזור ופחד לבדו כל כך והיה חשוך וקר, אך השמש אף פעם לא נעלמה ליותר מדי זמן. תמיד חזרה אליו בחיוך ובאושר, או בדמעות ובעצב, אך תמיד חזרה והוא תמיד היה שם בשבילה כשחזרה.
ולכן, חשב האדם שכך יהיה גם הפעם.
אמנם שהפעם זה היה ירח גדול מאד, זה נכון. ירח גדול ועצום. בתחילה הזכירה אותו השמש בעדינות, כדבר חדש שיש בסביבתה. ככל שעבר יותר זמן, החלה לדבר עליו יותר,והירח עצמו כבר החל להתחכך בה קצת, ואז מדי פעם לכסות חלקים ממנה לקצת זמן, ולקראת הסוף אף הזכירה לפעמים את החשש שיעפיל עליה "ואז אני לא יודעת אם אחזור, אדם. הקשב לי, אדם! אנא יקירי הקשב לי!"
אך האדם רק ביטל את אזהרותיה, למרות שחזרו ונשנו ונעשו תקופות יותר, בין אם מפיה ובין אם מליבו הדואג. 'כבר היו ירחים בעבר. כבר היו וחלפו וכך גם זה יחלוף לו.'
אבל יום אחד כיסה הירח את השמש לגמרי. בהתחלה האדם חיכה לה, בחושך, שתחזור. הוא חיכה, וחיכה, וחיכה עוד קצת, והתחיל קצת לפחד וחיכה, והתחיל לפחד מאד מאד אבל המשיך לחכות.
ואז יום אחד הוא התייאש, והפסיק לחכות.
הוא התחיל לנסות להמשיך לחיות את חייו, כך, בחושך, כפי שחי קודם לכן. אבל הוא ישר הבין שהעניין אבוד- ברגע שהייתה לו שמש, שהיה לו אור, פעם, לא יוכל להסתדר בלעדיו שוב. הוא יוכל להתרגל, אבל זכרון האור ישאר חרוט בליבו לנצח.
הוא מעד בחושך, בודד, וניסה להמשיך לחיות. ניסה, ולאט לאט גם הצליח, אבל חייו היו קרים, שחורים. הוא עדיין חיכה לשמש, בהתחלה כל הזמן וככל שעברו הימים פחות ופחות, אבל הוא המשיך לחכות ושם לב שככל שהוא מחכה לה פחות, ככה קשה לו יותר לראות את צלליתה המטושטשת בשמיים,שהכאיבה לו כל כך בכל פעם שהבחין בה. משהו בו אמר לו שיום אחד לא תהיה שם יותר לגמרי, ואז רק יבליח אליו זיכרה, בתור אור קטן, כמו הכוכבים שהחלו חוזרים אליו לאט לאט.
לפעמים עדיין קרא לה.
אז כן, הוא עדיין חיכה. אבל ככל שהמשיך לצעוד בחושך כך הליכתו נעשה יציבה יותר ויותר, ולמרות שהמשיך לחכות לה, לשמש ההיא, לאט לאט נואש מלחכות והמשיך לצעוד, ולצעוד, ולהביט בשמיים עד שסוף סוף ימצא אותה,
את השמש החדשה.
***
האגדה הזו לא שייכת לי. אני בטוחה שנכתבו לה כבר ווריאציות אינספור. אני לא מתיימרת לגאונות ספרותית פה או לכישרונות, ולא דורשת על הסיפור הזה זכויות יוצרים. אם יבוא אלי מישהו וייטען שזה הסיפור שלו ושאמחק אותו...אומר לו שהוא יהיר, כי הסיפור הזה, בגירסתו הראשונה, בטח שייך לאדם שחי הרבה שנים לפנינו, ושאינו חי כבר מספיק זמן בשביל שלא יהיה לו אכפת יותר משמשות, ובטח שלא יהיה לו אכפת מזכויות יוצרים.
האגדה הזו היא פשוטה. היא יכולה להתפרש במובן אחד או בהרבה מובנים, היא יכולה להתפרש כי שאני רוצה וכפי שאתם רוצים, או כפי שאמא שלכם רוצה. זה לא משנה. לכל איש ופרושו.
השמש יכולה להיות הכל, או לא כלום, אבל לכל אדם יש, או הייתה, או תהיה, שמש. מתישהו בחייו, לפחות אחת, או שתיים. נדיר שאדם חי חיים בלי שמש כלל. זה קורה, אבל זה נדיר מאד.
יכולה להיות גם יותר מגירסה אחת לאגדה הזו- יכול להיות שהאדם לא עוזר אומץ לקרוא לשמש, או שהיא מסרבת להצעתו, ואז הוא מביט בה כל חייו או אולי רק לרגע קט עד שתעלם. יכול להיות שדווקא השמש פונה אל האדם, ואז מתחילה להאיר את חייו.
יכולים להיות הרבה דברים.
יש גם אפשרות שהשמש כן נשערת "לנצח"- כלומר עד שאותו האדם עצמו נעלם, לפני השמש. זה קורה. לרוב זו לא תהיה השמש הראשונה של האדם. יש גם אפשרות שהשמש חוזרת בסוף, אחרי שנים או חודשים היא חוזרת אל האדם, והם ממשיכים לחיות יחדיו עד שהיא תיעלם שוב. יכול להיות גם שהאדם מואס בשמש, שמתעמעם אורה בעיניו עד שבסוף הופכת לטרחה והוא מסלק אותה מעליו.
יכול להיות גם שהשמש מתפוצצת לגמרי. בום! ואז היא אינה עוד, בכלל, והאדם יודע שהיא לא תחזור.
יכולים להיות הרבה דברים.
אבל דבר אחד משותף לכל סיפור- השמש אינה ניצחית. סופה של שמש, כל שמש, להיעלם. האדם תמיד יידע את זה, בין אם באופן ברור ובין אם פשוט עמוק בנבכי נשמתו, אבל הוא יודע. שום דבר אינו נצחי, ואינו נמשך לנצח.
סופה של כל שמש להיגמר.
למה אני מספרת את הסיפור הזה? הסיפור המוכר הזה, שעמוק בלב כל אחד מכיר ויודע?
כי אני רוצה לנסות לזכור. בשמש הבאה שלי, אני רוצה לנסות לזכור את האזהרות- לזכור שסופה של שמש להיעלם. כי אולי.. וזו תקווה קטנה וחלושה, שכל מי שאיבד שמש בחייו יצחק עליה, אבל אני רוצה לקוות,
שאם הפעם אזכור את האזהרות, זה אולי לא ייכאב כל כך כשיגיע היום ואאבד אותה.
אולי, קצת פחות.
אולי. | |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: