שדים של חושך

כשאני לבדי בבית,

ואין אף אחד שיצחק לי, או יאמין.

אני נושמת אותם,

מרגישה אותם,

שדים של חושך.

רואה אותם מזווית העין

מטיילים במסדרונות.

כי אם תביט בהם בגלוי,

ימהרו לבתיהם שבתוך הצל.

מריחה אותם, באותו ריח קלוש.

של רקב, פטריות,

אך בעיקר אויר קר.

שחודר דרך כל ההגנות

ולוקח בדרך החוצה

אוויר חם

חיים.

ובעוד אני מביטה בהם מנקודת מבט צדדית,

הם באים אלי

כי יודעים

שאני יודעת.

מטפסים הם על כתפיי

ומגעם קליל, כמעט בלתי מורגש.

מצמידים פיותיהם לאוזניי

ובקול חלוש מלחישה

מדברים כך שרק אני אשמע.

"בואי אלינו

נסיכת החושך.

היחידה שיודעת קיומינו.

הצטרפי אל הצללים

אל אוויר קר

אל מגע קליל  "

"בואי אלינו

תינוקת האפלה.

היחידה שרואה בנו.

לחשי גם את באוזני אנשים

שרק אפלה שולטת בליבם  "

ואני מקשיבה

בשקט, לא עונה.

אך מרגישה איך נכנסת ידם הנעלמת דרך גבי

תופסת תפיסה איתנה בליבי.

חזקה.

קלילה במגעו של שד.

ואני יודעת

יודעת מה יקרה בסוף.

כי לעולם לא תשתחרר אחיזתם.

אחיזת מוות של שד.

לעולם לא ירפו.

ליבי שייך להם עכשיו.

מרגע זה,

ועד נצח.

ויום יבוא

אקום ממקומי.

ואלך בצעד בטוח

אל ביתם,

שבצללים.

לוליטה

נכתב בהשראת הספר "לוליטה" של ולאדימיר נאבוקוב

והרי איך אנחנו, אניני הנפש,

נוכל לבקר, במוסכמות החברה,

את אותו אדם השרוי בתוך חלומו

שנשבה במציאות?

ומי אנחנו שנבין את קריאותיו

מתוך שנתו, לפני ההוצאה להורג?

שפתיים לוחשות, וידיים מטוות,

דולורס, הו לוליטה שלי!

וכמובן שלא נוכל, אנו יפי-הלב,

להתרעם על ליבו של אדם מבוגר.

כי אנו, אנשי החוקים הכולאים,

תמיד אמרנו כי לאהבה אין גיל.

ואיך נוכל להסביר לעצמינו

את אותן התשוקות

היוצאות, כה בולט, מגופו של אדם

וכלואות כה עמוק בתוכנו?

אסור הוא האיש

שחלם חלומות

מתוקים וחסרי כל שנים.

ובעוד אנו נביט, בעיניים בורקות,

נפשות מקנאות,

באותו אדם, בתאו, פניו מפרכסות

בעקבות זיכרון של אותה האחת:

לו, לולה, דולי, דולורס,

הו אלוהים, לוליטה!