לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


ברוכים הבאים. כמו כל השאר הנוער המשועמם בארצינו, החלטתי לפתוח בלוג. פה אפרסם דברים שכתבתי. תהנו.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

12/2010

שריפה אוניברסלית


אלו הרגעים האלה שאני שונאת להיות בעלת מודעות עצמית.
יש שריפה בכרמל. זה עדיין לא הכרמל שלי ואני ראיתי אותה רק קצת מ-ממש רחוק, אבל זו שריפה בכרמל והיא הולכת ומתקרבת אל חיפה, אל ביתי.
אני לא יכולה שלא לחשוב על זה. אני מרגישה שזה לא בסדר שלא לחשוב על זה. למרות שמתחת לפני השטח אני מרגישה את הלב שלי עדיין כואב ומציק ומאותת לי שהכאב הנפשי האישי שלי עדיין קיים, אני מרגישה שזה לא בסדר לתת לו יחס כרגע.
העיר שלי נשרפת, שוליה כרגע עולים בלהבות ויכול להיות שזה רק פסיכולוגי, אבל אני מרגישה כאילו אני מריחה את העשן.
עד עכשיו הצלחתי להכחיש את השריפה. בצהרים אחרי המבחן כשהתחלתי לקרוא עליה יותר, דחקתי אותה הצידה כעניין שולי, עניין שייפתר בקרוב ולא ייכנס לי לחיים כמו שעניינים כאלה לרוב נוטים לעשות. אבל ככל שעבר היום אני מגלה שהשריפה גדולה יותר משחשבתי, אנשים נבהלים ומתאמצים וכן, אנשים נפצעים ומתים.
אבל הרגע שבו באמת נפל לי האסימון היה כשיצאתי עם הכלבה שלי. הלכנו לנו ברחוב ווג'ווד, למי שמכיר, ממש באיזור שליד בית ספר חוגים. הלכנו לנו ופתאום זוג שעבר לידי מלמל "אפשר לראות את השריפה.." ואני הזזתי את ראשי לעבר המקום שבו היה הנוף.
לא ראו אש, אבל ראו עשן. הרבה עשן. יותר מדי עשן. ולמרות שזו לא הייתה אש היה שם איזור מאחורי הר קטן שנראה כאילו יש לו הילה אדומה, מפחידה, מרתיעה.
ברגע הזה חשבתי "חרא, זה קרוב."
מהרגע הזה היה נראה לי נורא להמשיך ולהכחיש. אני לא מסוגלת לעסוק בעינייני. אז כן, הלב שלי מודיע לי שאני כן רוצה לצפות בסדרות שאני אוהבת, וכן אני כן מצוברחת מזה שהיא והוא עדיין יחד עכשיו, וכמה משעשע בכלל העניין שהיום יש להם חודש ביחד ואיך שהזמן רץ והכאב נשאר, אבל
אלוהים,
זה כל כך שולי.
אנשים מתים. אנשים מאבדים את הבית שלהם. הטבע מת והחיות מתות והכל הולך להשתנות. כשזה רחוק, בארץ אחרת, בחלק אחרת של הארץ הזו, המנגנון האנושי שלי מורה עלי להתעלם, להתעלם ולהתרכז בשלי וזה ייפתר בעצמו. אבל זה קרוב. זה קרוב ומפחיד ומי יודע מתי זה יגיע לפה ואם זה ייפסק.
ואני חושבת על זה שאמא שלי טסה מחר בבוקר. היא לא תהיה פה כשהדבר הזה משתולל והיא תוכל להכחיש אבל הבית שלה ישאר ריק. ופתאום..א.ני כן קצת אנוכית, וחושבת על המבחן שאמור להיות בראשון ומה יקרה לו וחושבת על הבית של אמא ומה עם זה יגיע לשם? ומה עם הבית והגיטרה המדהימה שלי ולכל הרוחות, מה עם המאנגות שלי? הספרים שלי? מה אם זה ייעלם כי האש תגיע לשם לפני?
אבל זה לא הזמן להיות אנוכי. אפילו אם אני לא באמת מרגישה מחויבות, המצפון שלי מורה לי להרגיש, לא לעזוב, לא להיות אדישה. המצפון שלי מצטער שהוא לא גבר חזק ויכול ללכת לכבות שריפות, או שהוא לא פעיל מד"א שיכול לעזור לנפגעים, כמו השוטרת בטלוויזיה שהתראיינה כמה דקות לפני שנסעה אחרי אוטובוס, שסופו היה להתהפך ולהרוג איתו 40 אנשים צעירים, וסופה של האישה באוטו שמאחוריו היה להכוות ולהשלח לבית חולים, ובטח הכוויות לא יעלמו בחיים.
אני בסדר, אני אומרת לעצמי, ובגלל שאני בסדר אני לא יכולה לחשוב שאני לא. שיש לי קשיים כשהעולם בוכה.
והלוואי שהעולם יבכה עכשיו. הלוואי שיבכה ויציל אותנו מהדבר הזה, ואוכל להיות עצמי שוב.
מעולם לא רציתי יותר גשם.
נכתב על ידי , 2/12/2010 21:21  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חוכמה של אחרי


חוכמה של אחרי/GNneko

 

גלים של חום וקור וקנאה עולים

ויורדים בי, מפריעים כל אפשרות למחשבה

הגיונית

ומותירים בי רק רעב ותשוקה, שהפכו להרים ברגע

שכבר לא היית שלי לדעת, אלא של אחר

טוב ממני, גבר כמו שמעולם לא אהיה.

והרעב והתשוקה האלה היו מכוסים פחדים

וחששות, שנעלמו כאילו לא היו ברגע שכבר לא יכלו

להתקיים בך איתי, ועכשיו לא נותר עוד פחד אלא רק

רצון, וכמיהה, וחשק והמעין החי שבין רגליי.

ותשוקה

הו, כמה כמהה אני אליך! את שהפכת את עורך כנגד

עיני המשתאות, והעולם שבנינו יחד בשנים רבות ויפות

מתפורר ברגע אחד של חלום שהתגשם, לך, ונבנה

שוב לאדם אחר ברגעים.

רגעים ספורים.

והכאב לא עוזב, לא עוזב לרגע וממשיך לכרסם

ולשגע ולהשתולל ולהשתוקק לך, לגעגוע וההבטחה שהיו

בשפתיך, בצווארך, בשדיך וכל גופך שהכרתי ובמקום

ההוא שבו לא הייתה הכירות, וכמה עכשיו אני מלאה

חרטה.

ושתינו בוכות יחדיו, ברגע של חולשה שבו שכחת אותו ופתאום

נזכרת בי, ובהבטחה שבגופי ובידי ובפי המשתוקק. ופתאום

את רוצה. לא אותו הקשה והחזק אלא אותי, הרכה והחלשה

והמוכרת כל כך. וכמה את תתגעגעי לגופה של אישה!

ופתאום גם את מלאה חרטה. פתאום משתוקקת אלי ורוצה ומתגעגעת

וניצתת שוב בתשוקה ההיא אבל היא זמנית וכלואה, ויוצאת

דרך חיבוקים צמודים ונשיקות במקומות לא מעוררים שבכל זאת

מעבירות זרמים חמים בכל גופי מלחי לשפה אל קצות החזה

ועד מטה.

וזה לא מספק אך אין ברירה אלא להסתפק בשאריות, וגופי

כה צמא אליך אך לך התשוקה תכבה ברגע שתפקחי עיניך

ביום למחרת, בחיוך של יום חדש והרצון אליו, לידיו החזקות והגוף

הקשה והגדול. כי לך קל לך קל לאהוב ולשכוח ולא לחשוב על

הגבר החסר, המזויף, הלא שלם, שליבו שלך כבר שנים, משתוקק אך לא יכול

לגעת

ונותר לבד, לבד בתשוקתי ובגעגוע אל החום והביטחון של

גופך. וכמה אני כמהה ורוצה גם את היד הזו, שתושט אלי

מהצד השני, שתגאל אותי מיסורי הלב המתגעגע וסוף

סוף תלמד אותי לדעת מהי תשוקה ואהבה

שאינם את.

 

 

 

מזל טוב על החודש מחר, ילדתי.רק.. מדי פעם הזכרי בי. 

נכתב על ידי , 1/12/2010 15:34  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 32

MSN: 

תמונה




1,282
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGNneko אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על GNneko ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)