היא דופקת בנימוס על דלת חדרה. הנערה אומרת "יבוא" והיא נכנסת.

השעה היא שעת לילה. לאו דווקא מאוחרת. לילה. הנערה עומדת מול החלון, בחדרה שבקומה החמישית. מספיק נמוך כדי שהנערה תוכל לראות את העיר, אבל מספיק גבוה כדי שהעיר לא תראה את הנערה. הנערה מביטה ברחוב ובאנשים שעסוקים בעניינים, גם בשעה הזו של הלילה.

הנערה עצמה גם כן עסוקה בשעה זו של הלילה, אך במחשבות, ולא במעשים. יצור רם מעלה כמוה לא עושה הרבה. הוא רגיל שעושים בשבילו.

היא נעמדת בפתח החדר, מביטה בנערה, שמביטה ברחוב, מחכה שתסתובב אליה ותשים אליה לב.

הנערה מסתובבת, בסופו של דבר, והיא חושבת עד כמה יפים פניה של הנערה לאור הירח שנשפך מהחלון אל החדר החשוך. איך עורה קורן ולבן מצד אחד, ושחור בלי פרטים מהצד השני.

ועיניה אותו הדבר בשני הצדדים. צהובות. חודרות.

הן מביטות אחת בשנייה כמה זמן, כשלבסוף היא נאנחת ומתיישבת על קצה המיטה, מביטה בנערה.

"את בסדר?" היא שואלת. הנערה מהנהנת בשקט, וחוזרת להביט ברחוב. היא קמה באיטיות מהמיטה ונעמדת מאחורי הנערה. היא מחכה קצת, ואז תופסת בעדינות קבוצת שיער משיערה של הנערה. השיער של הנערה נעים, והיא אוהבת לאחוז בו בעדינות ולהעביר בו את אצבעותיה. היא רוכנת קלות ומקרבת את השיער לאפה, עוצמת עיניים ושואפת.

מעניין, יש לו ריח של חורף.

היא מצמידה בעדינות את השיער אל פיה והנערה מותחת את צווארה לאחור ומביטה בה בסקרנות. היא צוחקת ועוזבת את השיער, מביטה בנערה חזרה בחיוך נעים.

"עוד כמה זמן את מתכוונת להישאר פה?" היא מצמידה ברכות את לחיה אל זו של הנערה. הנערה חוזרת להביט ברחוב בהבעה אטומה.

 "כמה שאני ארצה. אני לא יודעת כמה זמן זה יהיה." הנערה מסובבת קלות את ראשה לעברה. "למה? את רוצה שאני אלך?" היא שמעה לגלוג בקולה כשאמרה את זה.

היא מנענעת בראשה קלות, ובכך מנענעת גם את ראשה של הנערה. "לא, אני לא רוצה שתלכי. אני.. פשוט רוצה להיות מוכנה, כשתלכי." את עיניה עוטפת  הבעה עצובה. "אני לא רוצה שתיעלמי לי סתם ככה. יום אחד. כמו שאת תמיד עושה." היא מעבירה יד בעדינות מאחורי אוזנה של הנערה, מגרדת אותה קלות בקצות ציפורניה.

הנערה נעה קלות כנגד היד, עיניה עצומות כדי לחוש את המגע טוב יותר. "זה הטבע שלי. אני לא יודעת מתי אני אלך, ואני לא יודעת מתי אני אחזור, עד שאני עושה את זה.".

היא מביטה בנערה שוב, תנועת ידה הנעימה נפסקת, ואז היא נאנחת שוב. "טוב, לא ציפיתי למשהו אחר ממך, זה באמת הטבע שלך. את באה לפה לאכול, לישון..." היא הסתובבה והתיישבה שוב על קצה המיטה. הנערה הסתובבה והביטה בה בהבעה אטומה.

"את רוצה לישון, ילדונת?" הנערה הנהנה. "כן, אני רוצה. אבל קודם.." הנערה ניגשה אליה והתיישבה על ברכיה, ידי הנערה מלטפות את לחיה, צווארה, כתפייה. הנערה הצמידה את אפה אל אוזנה של האישה, והיא שמעה את הנערה מגרגרת.

"אני לא רעבה, ולא רוצה לישון." הנערה התחככה בה "אני רוצה תשומת לב." בקולה של הנערה הייתה התחנחנות של אדם מפונק, שיודע שהוא יכול לקבל כל מה שהוא ירצה.

היא חייכה וליטפה את ראשה של הנערה. "את הצומי שלך אני נותנת לך כל הזמן. את כזו מפונקת.." היא צחקה בלבביות, ואז פתאום הפסיקה והביטה באחורי ראשה של הנערה, כי קדמת ראשה הייתה עסוקה בלהתחכך באוזנה. "או שאולי...זה צומי אחר מהרגיל? זו התקופה הזו של השנה?"

הנערה הנהנה קלות כנגד אוזנה, ואז קמה ממנה ונעמדה מולה, מביטה בעיניים מבקשות-לא, דורשות. כי היא הרי יודעת שהיא תקבל מה שהיא רוצה. שהבעלים שלה לא יכולים לעמוד בקסם שלה. היא יודעת.

"זאת אשמתך, את יודעת." עיניה הצהובות של הנערה ננעצות בה, נוצצות מהתרגשות. הנערה אוחזת בחגורת החלוק שבו הייתה עטופה (כי הרי הנערה לא יוצאת הרבה מהבית, וגם כשכן, לא ממש אכפת לה אם היא לבושה או לא.) ומתירה אותה. "את לא רוצה אצא מהבית ואשוטט, ושלא אסתבך בצרות. בעיקר, את לא רוצה שאני אשכב עם האחרים, ואכנס להריון." הנערה אוחזת בחלוק שלה בעדינות, ופותחת אותו קצת, מניחה לו להחליק קלות מכתפיה אל זרועותיה. "מצד שני, את סירבת לעקר אותי, כי ריחמת עלי. אבל...תקופת הייחום שלי היא בערך פעם ב..כמה זמן, ובזמן הזה אני רוצה רק דבר אחד..." הנערה החליקה את החלוק לגמרי מגופה, מניחה לו ליפול על הרצפה לרגליה. "ובגלל שאת מונעת ממני לצאת החוצה ולקבל אותו מאחרים, את תתני לי אותו."

היא הביטה בגופה של הנערה. הנערה עמדה בגבה אל החלון, ואור הירח שהאיר על גופה של הנערה גרם למתאר גופה, מהמקום שהיא עמדה בו, לזהור באור לבן רך. המראה היה מדהים בחדר החשוך.

היא ידעה שרבים יראו זו כסטייה, אבל היא העריצה את הגוף הזה. טוב, היא שיערה שרוב האנשים שיש להם יצורים כאלה מעריצים אותם, אבל לא ככה. היא נהנתה להביט בגופה הקטן, האתלטי, של הנערה. בשרירה המפותחים, אבל העדינים באותו זמן, ובצורה שבה הם מסודרים בהרמוניה בגופה של הנערה. היא אהבה את היציבה הנינוחה, האלגנטית, אך בכל זאת דרוכה, של גופה היפה. היא נהנתה להעריץ את פלומת השיער הדקה, כמעט בלתי נראית, שכיסתה את כל גופה של הנערה, כנדרש מהסוג שלה, כשהיא מתעבה במקומות הנכונים- הקרקפת (שבה צמח כל כך הרבה, שכבר הפך למה שנקרא שיער אצלנו), עיגול עדין על המקום שבו עצם הזנב הייתה אמורה להיות, המפשעה.

היא הרגישה הערצה אל הנערה הזו, מחויבות,

חשק.

 עיניה של הנערה מביטות בה, ואומרות לה, כמעיין בייללה נסתרת: 'תאהבי אותי. את המשחק שלי, העבד שלי. את חושבת שאני שלך, אבל זה לא נכון. את שלי. את תעשי כל מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. אני אעשה מה שאת רוצה-רק כשאני רוצה. אני אלך, ואחזור, ואולי- לא אחזור. תעריצי אותי, תפנקי אותי, תטפלי בי, ת-א-ה-ב-י א-ו-ת-י...'

היא מביטה בנערה. ביצור הזה, שגידלה מאז שהייתה קטנה. שהלך וחזר והלך וחזר אינספור פעמים. היא ידעה כבר מזמן שהיא שלה, של הנערה, שהיא תעשה כל מה שהנערה רוצה. היא נלכדה באשליית השליטה שלקו כבר רבים לפניה, וילקו גם רבים אחריה. אבל היא כבר יודעת- היא לא שולטת בנערה, כמו שמקובל לחשוב, אלא ההיפך.

כי, היא יודעת. היא יודעת, אבל...

...אבל...

היא הביטה בנערה עוד פעם אחת, ואז נאנחה שוב, לוקחת את השלט ולוחצת על הכפתור שסוגר את התריס החשמלי של החלון, בעוד הנערה נכנסת למיטה, ואילו היא מסירה את חולצתה.

***

הסיפור משתתף בתחרות הסיפורים בבלוג הזה:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11290969