אתה לא יכול להבין את ההרגשה עד שזה קורה לך,
וכשזה קורה, אתה מצטער על שהתעוררת באותו בוקר.
זה תופס אותך לא מוכן, לא משנה כמה מוכן אתה חושב שאתה.
זה מרטיט לך את הבטן וחונק אותך בגרון, הראייה מטשטשת מדמעות ואתה מרגיש פשוט חסר אונים, נטול כוחות..
אתה מרגיש ריק וכואב ויבש ואין לך שום חשק לעשות שום דבר והמוח שלך מתחיל לעקל שהוא כבר לא יעשה עוד שום דבר בחיים.
האווירה מסביב חנוקה.. אתה רואה איך כולם מותשים, עם הבעות ריקות שעייפו מבכי כולם כאילו פוחדים להכאיב.. כאילו השם שלה הוא מילה גסה, והוא לא דווקא עכשיו אני צריכה שידברו עלייה כאילו להבטיח לי שהיא עוד קיימת. שזוכרים אותה. שהיא לא תעלם ותישכח.
ברגע שהיא הלכה, הבנתי כמה אני רוצה וצריכה אותה לידי, הבנתי כמה אני זקוקה לה, וכמה היא חסרה לכולם.
ואיך לומר? זה מאוחר מדי.. זה לא כאילו זה לא היה 'צפוי' אבל זה אפעם לא צפוי.. פתאום יש כלכך הרבה שאלות שאני רוצה לשאול אותה, כלכך הרבה מה לומר לה.. אני רוצה לבקש ממנה סליחה. על כל הפעמים שהתעלמתי, שאמרתי לא.. אני רוצה לומר לה שאני אוהבת אותה.
כל פעם שעולים לי זכרונות איתה, ישנים יותר ישנים פחות, עולות לי דמעות בעיניים.
היא לא הולכת לחזור..אני לא אשמע אותה מדברת או צוחקת יותר אני לא אשמע אותה שואלת אותי אם ישלי כבר חבר ומתי אני מתחתנת ומדברת על משה החבר החדש שלה [שכמעט שכבר הספקתי לשכוח.] היא פשוט לא תדבר עוד לעולם.
נמאס לי לפרוץ בבכי כל פעם. לעזאזל.. קשה לי!
אני לא יכולה לדבר עלזה עם אפאחד, לא רוצה לפרוץ בבכי מול חברות.. ובבית בכלל, לא מדברים עלזה.. להם יותר קשה מלי.. ואני לא רוצה לראות אותם בוכים.. אני לא מסוגלת.
סבתא- אני אוהבת אותך. אני רוצה אותך פה קרוב לידי.. ואני מאמינה שאת יודעת כמה אני מתכוונת לזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קולה