הציוני

"הלו?"

"שלום חמודה! זה ארז, תגידי,אמא בבית?"

"איזה ארז?"

"דוד ארז! אני חבר של ההורים, את בטוח זוכרת בפרצוף..אז אמא או אבא בבית?"

"המ לא כרגע"

"את יודעת מתי הם יחזרו?"

"לא. למסור משהו?"

"לא תודה. להתראות מתוקה!"

אנלא מכירה שום דוד ארז. המטלפן היה מידי מתוק מדי מזויף.ישלו מבטא כבד,לא בטוחה איזה מוצא.. בסביבות גיל 45, ומעשן.

הוא נשמע טיפוס מפוקפק למדי, מהסוג שלא הייתי רוצה להיות איתם לבד.. אבל זה לא צריך להטריד אותי. אולי כדאי לשאול את אמא מיזה הארז הזה. טוב, נעזוב אתזה. לבד בבית ההורים הלכו לחפש סלון חדש וכל אחד מארבעת האחים שלי התנדף לו למקום אחר ורק אני נשארתי לבד. אני אוהבת להיות לבד בבית.

בבית כלכך קטן ואינטימי כמו שלי כל אחד חי בתוך השני.. ועד שיש לי הזדמנות לקצת שקט, לראות מה שמתחשק לי בטלוויזיה.. פשוט לשתוק ולא להתווכח עם אפאחד אני תוספת אותה בשתי ידיים. אלו הדברים הקטנים האלה שעושים לי טוב.

דפיקות בדלת, חרא. אינלי כוח לאפאחד עכשיו. ואפאחד לא אמור לבוא עכשיו.. דרך עינית הדלת אני רואה בנאדם זר- שחום, לא מגולח, כבן 40. שוב דפיקות.

"מי זה?" אני קוראת, הקול שלי מעט רועד לקראת הסוף.

"זה מהכבלים" האם זה הקול משיחת הטלפון? לא יכול להיות. או שכן?

"לא הזמנו כלום." תכננתי לומר אתזה יותר בביטחון ממה שזה נשמע, הזר בשלו-

"באתי להחליף לכם ממיר פלוס שלט, במבצע של החברה. את יכולה אולי לפתוח?" עכשיו אני בטוחה, זה ההוא מהשיחת טלפון.. "דוד ארז" אני לא מכירה אותו. והוא לא נראלי בנאדם תמים במיוחד.. נעלתי את הדלת. חלונות. אני אסגור את החלונות.. מאחורי הדלת אני שומעת שקט. לאן הוא הלך. הוא יודע שזיהיתי אותו, זה ההסבר היחיד. חלון אחד נסגר, אני צריכה להודיע לאמא ואבא אבל אנלא הולכת לעשות אתזה. הם יילחצו וזה לא יועיל במיוחד, גם החלון של המטבח סגור. אולי הוא הלך? בטח הכל היה בראש שלי. אני צריכה לישון.. אבל רק ליתר ביטחון.. יש רעשים מהגינה. ואוו מה הייתי נותנת כדי שאיזה גבר גדול ושרירי היה כאן איתי עכשיו.. וזה בלי קשר לפחד שלי כרגע J

אין ספק, הוא בגינה. אני שומעת אותו מתקרב.. אותם? הוא לא לבד. הוא אמר משו.. כרגע זה רק קיר תריסים שמפריד בינינו. ופאק. הוא לא נעול.

אני יודעת שמהנקודה הזו הוא רק ידרדר. אז הפסקתי. וגם אנצכה ללכת לארוחת ערב..

אולי אני אערוך אותו אח"כ. חח הוא לא גאוני במיוחד או מתוחכם במיוחד אבל זה מה שעלה לי בראש.

עכשיו אני באמת צכה ללכת.

:P

כלום הוא לא כמו שחשבתי שהוא. נהגתי לחשוב שאני טיפוס אופטימי וחייכן, שמח, מתלהב אולי גם- כריזמתי אם זה לא נשמע שחצני מדי (מצד שני- גם אם כן :P). ככל שאני חושבת על זה יותר אני שמה לב שזאת רק אני שחושבת ככה.. אז זה כבר לא אומר בעצם כלום אין לזה שום משקל. החברה מכתיבה לי להשתתק, להפנים רגשות (אם כי לבכות מותר) להיות פגועה ולהבין דברים בצורה עמוקה היא אפילו מכתיבה לי להוריד שערות ברגליים. מי זאת החברה הזאת לעזאזל? הדבר החסר עמוד שדרה ואופי שלא מסוגל לעמוד בזכות עצמו וחייב שאנשים יסגדו לו וילכו אחריו כדי להתקיים. אגוצנטר. שונאת כאלה. ואם זאת אני בוחרת להסתובב איתה.

- *מחקתי הכל. התחלתי מחדש. פתחתי תבלוג אחרי קצת יותר משנה ולא יכולתי לסבול את הכתיבה של הילדה הפלצנית שכתבה מה שכתבה. אני לא אומרת שאני הולכת לכתוב פה קבוע.. אבל אני צכה משו כזה כדי להוציא קיטור.

מצד שלישי, באלי להשקיע.  אז אולי אני כן אכתוב קבוע.. :P