הציוני

הייתם רואים משפחה אוהבת טיפוסית, בארוחת ערב טיפוסית. זוג הורים אוהב ושתי בנות, ילדה בת 4- שנראית קצת קטנה לגילה, ונערה בת 16 בעלת שיער חום כהה טבעי, עצמות לחיים גבוהות ועניים גדולות ותומהות.

הייתם רואים את האבא מוותר על האוכל, כי הוא לא רעב היום, ואת הילדה מסתבכת עם האפונה.

הייתם רואים איך האמא מסתכלת על הנערה, שיושבת מולה בשולחן בעגול עם הראש לצלחת, במבט דואג טיפוסי.

הייתם חושבים שהאבא החליט לפתוח בדיאטה בגלל משפט שהנערה זרקה על הכרס ההולכת וגדלה שלו, ושהאמא אומרת לה שזה לא יפה, ושאבא לא הולך להצליח להוריד אותה בחיים.

הייתם חושבים שהאמא חזרה מהעבודה בשעה טיפוסית, מיהרה וכמעט שרפה את ארוחת הערב.

הייתם חושבים שהאבא הרגיש והעדיף לא להעיר, כי שם לב לאנחת רווחה של האמא כשהתיישבה בשולחן.

והייתם חושבים שהאמא מרגישה מרוצה מעצמה, כי הספיקה כל מה שרצתה לעשות באותו יום, ולא שרפה את ארוחת הערב. וכי ישלה משפחה נפלאה, שתי בנות מקסימות ובעל תומך.

אבל בעצם, במשפחה הזאת, לא מדברים בארוחות הערב. כששני מבטים מצטלבים, אחרי כמה שניות שבהן כל אחד מנסה לזעוק ללא מילים את מה שהוא מרגיש, כל אחד מהם ממהר להוריד את הראש לצלחת.

וכך ארוחות הערב הולכות פה. כל יום- כולל שבתות, בשעה שבע בערב, כמו כל החברות של האמא. כולם מתיישבים מסביב לשולחן העגול בצבע צהוב שמח עד כדי אירוניה, לאכול את ארוחת הערב שהאמא הכינה ברבע שעה האחרונה, למרות שכל היום היתה בבית. כי כמו בכל יום שקעה ברחמים עצמיים והחליטה שהיום הזה לא שונה מעוד יום. שכלום לא יחזור להיות מה שהיה. היא תשקול אם ללכת על הגירושים או פשוט להמשיך ככה עד שמשהו יקרה, ובינתיים היא בטח נרדמה או סיימה קופסאת סיגריות.

בראש של כל אחד עוברת השיחה שהיה רוצה לפתוח, הרגע שבו הוא אומר את כל מה שהוא באמת רוצה לומר. אבל בינתיים, יש שתיקה מביכה אחת גדולה. אפילו הילדה הפסיקה לדבר, היא מסמנת לאבא בעניים לחתוך לה את השניצל המופשר, אם האבא לא עשה את זה אוטומטית. כי לדבר בארוחות הערב פה, זה דבר שלא עושים.

והאבא כבר עייף, והאמא נאנחת, היא חושבת על איך הכל השתנה כלכך, איך הם הגיעו למצב הזה? דווקא הילדה שלהם חותכת את עצמה? למה היא עושה את זה.. איך הם נכשלו, איך היא נכשלה. ואיך האבא איכזב אותה. הוא היה צריך להגיב אחרת, היא עשתה מה שיכלה, אבל גם לה יש גבול, היא רק בנאדם, ומגיע לה יותר.

הנערה כבר מזמן לא תמימה, היא יודעת דחייה, והתעללות, היא מכירה את סוגי המבטים המתנכרים ואת הכאב שנאגר בפנים ומחפש כתף לבכות עליו, היא מכירה את הרצון לשלוט בכאב, והרצון לראות דם, היא רוצה לשפוך את הדם שלה לא רק לאחרים מגיע לפגוע בה.

האמא לא מבינה אותה, היא יותר מעוניינת להבין את הבת של השכנה, ולנערה לא אכפת מכל החרא הזה שנקרא תדמית, שלה כבר נהרסה.

האבא- אדיש, יותר קל להתייאש. הוא לא יודע איך להגיב אליה, מה לעשות. והיא מבינה אותו, גם היא כזאת.. לא יודעת איך להתמודד עם עצמה, ויותר מזה לא יודעת איך להתמודד איתם, שום דבר לא בטוח אצלה, לא קבוע ויציב. חוץ מהסכין, חד ובוהק ומזמין, וזורם וחם. השליטה בידיים שלה, ובבירכיים ובזמן האחרון גם בחזה, ובגב התחתון, שם אמא לא בודקת. היא אפעם לא בודקת מתחת לחזייה ולתחתון.

הבדיקות האלה שהאמא עורכת זה גם עוד חלק מהשגרה הנשנית שלהם. היא תחפש ותקווה למצוא כלום, ותנסה לדבר אבל הימים בהם הנערה דיברה עם האמא עד השעות הקטנות של הלילה חלפו עברו להם.

והיא לא רוצה אחרת, היא לא מכירה אחרת.. היא הרימה ידיים, ועכשיו נשאר לה רק לחכות עד שגם הם ירימו את הידיים שלהם. אם רק היתה יכולה לשלוט עליהם..

וכל לילה אחרי ארוחת הערב והבדיקה, שלא נמצא בה כלום כמובן, כשהנערה תרדים את עצמה לישון עם דמעות בעיניים, תעלה בה המחשבה שהיא תמיד מתעלמת ממנה, ודוחה אותה.

 אולי הפעם היא תחתוך מישהו אחר?