לא יכולה שלא לדמיין את עצמי כרגע בתור הכלה מ"קיל ביל" (בגרסא ההרבה פחות אטרקטיבית, בלונדינית ובכושר) ואותך בתור ביל.
אבל בניגוד לביאטריס אין לי מניע אמיתי לרצות לשסע בך את הקאטנה שלי, זה רק ההורמונים שלי מדברים - אולי בעצם גם חוסר ההבנה שלי.
בתקופה אפלה יותר, לפני חודשיים וחצי ישבתי עם אופיר ב"קפה ג'ו", שם למעלה, שבעזריאלי אחרי סיום משמרת הבוקר שלי. היא הזמינה סלט ואני ארל גריי. דיברנו על כתיבת שירים ועל זה שיום יבוא והיא תקליט את השירים שלה בצורה נורמלית ותפתח מייספייס ותתפתח סוף סוף.
- "ניסיתי לכתוב שירים, כתבתי אולי שניים וזה יצא מסריח - זה אף פעם לא זורם לי."
- "כי כשכותבים שירים לא חושבים כ"כ הרבה, זה צריך פשוט לזרום".
- "זאת הבעיה זה אף פעם לא זורם לי".
- "כי את בנאדם כזה."
-"מ"ז?"
- "אני אומרת לך, לא בכדי להעליב, אותך או משהו, זאת פשוט מי שאת. את בנאדם של שאלות. חשוב לך לדעת איך פועל הכל, את טיפוס של "למה זה ולמה זה?" אולי בגלל זה כ"כ מתאים לך להיות בחיל מודיעין :)."
- "או-הא- מי ישמע מה כבר אני חוקרת חחחח...."
אבל היא צודקת, אני לא אוהבת להישאר באוויר. אני לא אנסה בכח להיכנס לדיון מפולפלים ומפולפסים כגון: למה הטקסטורה של העננים כי כמו צמר גפן?, או איך הגיעו בני האדם למרכיבים הכימיים המדוייקים בכדי ליצור ברזל שיספק את הצבא של סיסרא בזמן מלחמתו בשופטים התנ"כיים?, או משמעות של כל מיני חוקים מתמטיים ופיזיקאלים - כי, ברצינות, שזה מעניין לי את הרחם (למרות שבמחשבה שניה סיסירא זה די מגניב- טוב נו שרון, פוקוס!). ככל שאני מוצאת את עצמי שוקעת עמוק ועמוק יותר אל תוך המיזנטרופיה האישית שלי, כך אני מוצאת יותר ויותר שאלות על אנשים שקרובים אלי. אני לעיתים מוצאת את עצמי שואלת את חבריי הנותרים שאלות כ"כ לא חשובות אך עם זאת כ"כ חושפות דברים שלא אמורים לעלות ככל וכלל על פני השטח. במיוחד את אור, שככל הנראה תמיד ישאר בעיני כסוג של אניגמה לא פתורה - כמו החיוך של המונה ליזה.
יש בעיקרון סוג אחד של אנשים שאני מסכימה שיתעלמו ממני - אנשים שפגעו בי ואני נקמתי בהם קשות עד כדי כך שהם ניתקו איתי כל קשר.
כל השאר- זה לא בא בחשבון. זאת שרונטטורה פה - לא דמוקרטיה מטומטמת!
אני הרבה יותר אמביציונית ממה שזה נדמה.
ברצינות שאני חושבת, בדעה צלולה, שהפעם - לא הגזמתי.
ג'ק פאנאטה נוהג לשיר "שמאבדים את הראש כאשר מוצאים את הלב".
ע"פ ההסטוריה האישית שלי, כשהייתי בעלת לב תמים ושלם איפשהו שם בתחילת גיל שמונה עשרה, המשפט הנ"ל היה תואם במאת האחוזים.
להיות בהיי בגלל מגע של מישהו במשך שבוע שלם. לחלום עליו בלילה, לקום מיוזעת כולך ולגלות שיש לך 38.5 מעלות חום ולהקיא מרוב התרגשות כמה דקות אחרי זה. אה כן, ושזה היומולדת שלך. אבל כמו ש"דם יזע ודמעות" נוהגים לשיר בשירם המפורסם "מה שעולה חייב לרדת". אחרי היומולדת שלי החיים שלי נהפכו לסרט גרוע תוצרת אבי ביטר. שברו לי את הלב אז התחלתי להתחרע על גולדסטאר וצ'ייסרים לרוב. לחזור שיכורה הביתה אחרי שכמעט הקאת על החתולים של הבניין (כאילו, הקאתי אבל פיספסתי אותם ונמחקה לי איזו שעה מהחיים) או לשמוע את אבא שלך מאשים את כל העלייה הרוסית בהבאת הוודקה לארץ בזמן שהראש שלי מסתובב ואני מצחקקת כמו מפגרת - סליחה כמו שיכורה, אה כן, כמו מפגרת. שכמובן השיא היה בתשיעי למאי יום לפני המגן שלי בהסטוריה מורחב - יפן. היום שבו נפלו עלי השמיים והייתי צריכה לפתוח את החלון כדי להצליח לנשום. למבחן באתי במצב רוח התאבדותי, כשידי השמאלית מלאה בחבורות חומות כי יום קודם דפקתי לה אגרופים לרוב, פעם חשבתי שזה בגלל שלא הצלחתי לבכות אחר כך הבנתי שאני פשוט מאשימה את עצמי, ומלקה על משהו שלא עשיתי (וחבל שכך - הבעיה הייתה שלא עשיתי כלום, ככל הנראה...) במקום לכתוב מדוע התחילה מלחמת רוסיה - יפן (התקרבות קוריאה ל"אמא רוסיה" בזמן היותה הביץ' של יפן שאפילו שלחו סוכנים יפניים לרצוח את מלכתם, מין. סיבה מספקת לצאת למלחמה לגרום לטרומפלדור לאבד את יד ימינו (ליטרלי). ><"). לא כתבתי את זה. הגשתי למורה דף ריק וציירתי את אסף על השולחן. יצאתי מהכתה ונסעתי עם דפנה ואילה לקפה ליד האוניברסיטה. דפנה טוענת שבגללי היא פיספסה איזה פסטיבל בחיפה כי היא פחדה שאני ארוץ לתוך מכונית במצב צבירה נוסע. אני זוכרת שאפילו השמיים היו מעוננים ( למרות שזה מאי) באותו יום ושמעתי כל היום את השיר של OMD "הנערה מאורליאנס" שתאם את התאורה בחוץ. מזל שהמורה אהבה אותי ונתנה לי הזדמנות שניה לתקן את מעשי.
אני בטוחה שגם לך קרה משהו דומה איפשהו בזמן גיל התבגרותך אולי אפילו בחורה היא הסיבה למה בכתה י' עברת אלינו. יכול להיות שאני מדמיינת....
עכשיו, אונת מוחי השמאלית והרציונאלית מנסה בכל כוחה להילחם באונה הימנית הדורסנית והיצירתית. אני חושבת שאולי בגלל שצד ימין כל הזמן מזיין בתחת את צד שמאל בעזרת קונדום עם ניטים שעשויים בחוטי תיל זה גורים לי לחשוב כל הזמן שיש לי סיכוי (וגם הרבה כאבי ראש פיזיים ><").
הייתי שולחת לך מכתב. אבל, דבר ראשון אני פוחדת. ודבר שני ככל הנראה אתה פוחד יותר ממני. אני לא ביאטריס ואתה לא ביל. אני פקאצה ואתה ג'וק שפוחד מהפקאצה יותר מאשר היא מפחדת ממנו.
הדבר היחיד שאני בטוחה בו בוודאות שזהו מצב מסריח. אבל אני (שוב) מדברת אל הקיר. ונותר לי רק לקוות שיום יבוא ותתעשת ותצא ממצב ה"בת יענה" שלך - כי הריצפה שלך עשוייה מבטון, לא חול!.
וחבל, כי הדבר האחרון שאני רוצה זה להרוס את ההגמונייה של שלושתכם.
אתמול קיבלתי מאור הבטחה שהוא לא יהיה בצד שלי אם תיווצר איזו שטות. לא בטוחה שזה שווה את זה....
-.שרון.-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ஜשרוןஜ
