... זמן רב לא כתבתי...
כמו שפרדי מרקורי נהג לומר בשירו "שמור על עצמך בחיים": " גם אם אחצה נהרות ואטפס על הרים בסופו של דבר אני אחזור לאיפה שהתחלתי..." - אני חושבת שזאת הדרך היחידה לתאר את ההרגשה שלי.
במשך חודש הייתי בחרדות מהטקס תעודות הבגרות הטיפשי הזה בבית ספר - אני מעדיפה להידרס ע"י משאית חונה מאשר לחזור לשם. היו לי על זה חלומות הזויים שבסופו של דבר גרמו לי לספר לזיידמן על גיטר הירו כי הרגשתי שההסתרה הזאת זה כמו להתעלם מגידול סרטני שיושב לך עמוק באמצע הגוף.
הוא קיבל את זה מוזר, ועד עכשיו הוא כל הזמן עוקץ אותי בהכרזות שאני אינטרסנטית... זה מעליב אבל לאט לאט אני מתחילה להבין שתמיד הייתי כזאת... אז פאק איט.
ואז סבתא שלי התאשפזה בתל השומר עם מים בריאות ואי ספיקות חמצן ללב מה שאומר שרוב הסיכויים שכל שארית חיה היא תחיה עם בלון חמצן בתור פרטנר - נוסף לסבא שלי כמובן.
כבר היו לי הרבה רגעי חרדה של "הנורא מכל" ותמיד זה מדומה ל"אפקט הדומינו" סבתא מתה וסבא שלא יכול לחיות בלעדיה מת ואז אבא מתחרפן ויורה בעצמו ואמא נכנסת לבית משוגעים ואני צריכה לדאוג כלכלית וחינוכית לפרזיט בן תשחורת המכונה "האח הקטן שלי".
אני חושבת שמצבה של סבתא מתחיל לחלחל לי לתודעה ואני מבינה שהמצב קשה אך יציב - שזה גם משהו :S.
הזמן עבר, יש ראש ממשלה חדש (ישן) הקיץ בא צעד קדימה וחוזר שניים אחורה, התקלקלו לי האוזניות באמפי. והופ, ללא אזהרה הגענו להיום. ה 15 במרץ - תאריך מקולל לכל הדעות בהסטוריה האישית שלי.
לפני שנתיים אצל חצור בבית, השתכרתי פעם ראשונה והצלחתי להיכנס לכאלו תסבוכות רגשיות שבמשך, כמעט שנתיים, לא הצלחתי לצאת מהן. בשלב מסויים (ת'אמת לפני חודש) הבנתי שזהו - כדי לשרוד אני צריכה לכרות את הגידול הזה שנקרא "פופאי". זה כאילו אני אבודה בג'ונגל וצמח רעיל פוצע לי את הרגל ומתחיל להשחיר לי אותה אט, אט - הפיתרון לבעיה זו הוא כה פשוט אך עם זאת, בנשימה אחת, כה מפחיד - פשוט לכרות את הרגל. נכנסתי איתו בכוונה תחילה לויכוח כה מטופש שידעתי שירד בנקודה מסויימת לפסים אישיים ששם נלחמתי בו כמו נמרה על פגר. הוא סבל פגיעה קשה - ירד למחתרת, מחק אותי מהפייסבוק ומהחיים שלו. אחרי שנתיים הצלחתי לכרות לעצמי את הרגל השחורה.
אני כבר לא מרגישה שיש סיבה להחביא אותו מאחורי כינוי כה מטופש כמו פופאי... סה"כ אסף...
אפילו פורים עבר והתחפשתי לגיישה מגניבה (תמונותבפייסבוקאהמאהמ).
ואחרי שחתמתי גולל על פרק אדיוטי מאוד מחיי, נדרשת אני להתמקד בהווה - שהוא שזוף מסקי באיטליה ובעל חיוך מקסים וממיס אנשים חסרי לב, שכמותי :).
אבל ההתחלה נועדה בכדי שיתחילו ממנה, לא מהסוף!
רצה הגורל וגיטר הירו שירת לכשבוע בקרייה. כל מאמציי להיפגש עימו ולסחוף אותו מרגליו ולהתחתן עימי עלו בחרס.
אבל זיידמן הוא אכן חבר טוב - וכך נודע לי, ממקור ראשוני בהחלט שכאשר נשאל גיבור הגיטרה מה דעתו עלי הוא החליף צבעים, לאו דווקא ל"ירוק קיא" כמו כל זכר אחר שאי פעם חשקתי בו, אלא יותר לכיוון אדום ורדרד ולנסיונות כושלים של "באמא שך' תעבור נושא". מכאן עולה שאני לא מדמיינת ובאמת יש ביננו אנרגיה קסומה שרק מחכה להתחבר :) (מה עישנתי?). ואז הוא התעופף לו לשבוע בחו"ל שבמהלכו הוא קרע את מדרונות איטליה המושלגים (או משהו כזה - לא יודעת - לא הייתי שם!). וכך הגיע ה 14 במרץ. קצת עובדות על תאריך זה - זה יצא השנה ביום שבת, זה אומר שאלברט איינשטיין כבר לא ילדון בן 129, זה אומר שעוד 8 ימים אני בת 20 ושסוף סוף הטקס האדיוטי הזה בבית ספר מתקיים.
ככל הנראה, תקופת התיכון מכניסה בך דפוסים שימצאו בך בכל שארית חייך - אחרת אין הסבר לעובדה שמי שהגיע מוקדם כל יום לתיכון הגיע גם לטקס הזה לפני כולם (AKA אני והרוסים). כ"כ שמחתי שזיידמן מקסים ויניב הגיעו ואני יכולה לנטוש את בלה ונופר לאנחות. ואז, כשהכניסה הייתה ריקה מאדם... - הוא נכנס, לא גיטר הירו ,אלא, למל"מ בכבודו ובעצמו - תוך 300 שניות, על השעון, הוא החל לחפור לי מרצונו החופשי, אציין, על מתי הגייסתי? והראה כמה הוא בוק שלא מבין איך החיל שלנו עובד ובנוי (דבר שאלמנטרי לדעת אחרי שירות של כמט שנתיים - לא כך?) על זה ביזבזתי חמש וחצי שנים? - זה כמו לדבר לעליי חסה! ואז על אמת גיטר הירו הגיע בתלבושת שבעצם היוותה קונטרה הגברית לסוודר פסים האפור שלי (AKA ז'קט פסים אפור). לא כזה דיברנו עד שעמדנו להתפזר מול הכניסה לבית ספר. רק אז הצלחתי להוכיח לו שהעולם של חיל המודיעין הרבה יותר קטן משא"נית ממה שזה נדמה :). הוא החבר שלו זיידמן ואני התחלנו ללכת לכיוון היציאה ואני זרמתי איתם למרות שזה בכלל לא היה הכיוון לבית שלי. רוב הדרך דווקא דיברתי עם חבר שלו (מה שאני מאוד מאוד מאוד מקווה - לא יצר רושם על אף אחד מהנוכחים) והופ הגענו למול הבית שלו. בצעד מאלותר ובשיתוף כוחות של זיידמן ושלי מצאתי את עצמי תוך 5 דקות אצלו בחדר אחרי שלחצתי את היד לאמא שלו יושבת על כסא ורואים את התמונות מהטקס ואת הטקס עצמו במיוט על מהירות פי 4 כי זה לא באמת עניין אף אחד מהנוכחים. עכשיו במח המעוות של שארון היו לערב זה כמה וכמה גירסאות שהולכות לצאת רק במערך הדיוידי (ז"א לעלות פה בכתב):
ורסיה נמבר אונו:
אני מגיעה לתיכון, רק הוא שם, אנחנו רוקדים ואלס ובורחים להתחתן בווגאס.
- דבר המבקר - מאוד אמין.
ורסיה נמבר דוס:
- אני מגיעה לתיכון - כולם שם, ורק הוא בסקי בחו"ל :S
דברי המבקר - יש מצב P:.
ורסייה נאמבר טרס:
אני מגיעה לתיכון הוא גם - מביט בי במבט של שנאה ומתחיל זרוק עלי ביצים ודליים מלאים במעי חזיר כאילו אני סיסי ספייסיק והוא ג'ון טרבולטה ב"קארי".
דברי המבקר - פשש.. אופטימית :)
אך זה ידוע שאף ורסיה מהשלוש הנ"ל היא אינה מציאותית בעליל, לכן נצטרך להתספק במשהו מציאותי יותר:
ורסיית הדוקו - אני באה, הוא בא, יש תעודות, הולכים - ביי!
דברי המבקר - בראבו - אוסקר!
לכן, העובדה שהלכתי הביתה וכל הדרך, לא ראיתי כוכבים, לא שמעתי מראות ולא טעמתי צלילים נראתה לי כמהלך אימפוטנטי של הרגשות שלי, כאילו נדבקתי ממנו או משהו.
השנה דילגתי על רכבת ההרים הרגשית וצללתי ישר למעמקי הדיכאון - ת'אמת אין לי מושג למה, אפילו שחלמתי עליו בלילה (סתם חלום דפוק שאנחנו הולכים ארבעתינו באבן גבירול ואז חצור רודף אחרנו , נהפך לצ'אפ ואנחנו מחכים איתו לאוטובוס באמצע רחוב דמיוני ב"ככר מילאנו" :S) אבל הרגשתי זיפת ברמות היום :S
אני די חושבת שהוא חושב שאני דפוקה ונדחפת - בע!
.- שרון -.
נ.ב - התמכרתי קשות ל"ישנן בנות" - יס, מזלכם שאין בצבא מבחנים ושיעורי בית!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ஜשרוןஜ
