האלו בלוג! מה קורה?!
אחרי שבוע מתיש בפנימיה, אני שוב פה. ושוב צריכה לחזור למקום הארור ההוא.
למרות שכמעט כל יום חזרתי הביתה, היה מעייף ברמות.
חגגתי את ערב השנה החדשה בשינה, משום שזה בעיקר חג משפחתי אצלנו,
וההורים שלי... כבר לא המשפחה שלי..
כמה שזה עצוב להגיד את זה אני מרגישה שאני לבד.
הם כל הזמן במצב שלהם, ואני לא יכולה להתקרב אליהם, לא מסוגלת, כבר לא מנסה,
נכוותי יותר מדי פעמים בעבר מזה.
זה מצחיק ועצוב באותה מידה עד כמה שאדישות זה המנגנון שמתפתח אצלי אחרי הרבה נסיונות
כושלים שחוויתי.
לדוגמא, מאז שעליתי לארץ, בגיל 5 וחצי, 6 בערך, ההורים שלי במצב לא טוב.
אני הייתי צריכה לגדל את עצמי, ולשמור עליהם.
הייתי צריכה להפריד בין ריבים, מכות, לשמור שלא יהרגו אחד את השני או את עצמם.
מה שגרם לי להתבגר ממש מהר, ומה שגורם לי לפעמים לרצות לא לקחת אחריות על הכל..
זה שהייתי צריכה ללכת ולשמור בלילות על אמא שלי השיכורה שתחזור הביתה,
זה שהייתי צריכה לשכנע אותה שלא תטביע את עצמה בים,
או לשמור על אבא שלי ולטפל בו כשיורד לו דם מהקרקפת בלילה,
גורם לי עד עכשיו להרגיש אחראית לכולם ועל הכל.
אני מרגישה שאני האמא.
עד עכשיו, כשאני חוזרת הביתה מהפנימייה, אני רואה את הפרצופים השיכורים שלהם,
שומעת את המילים הפוגעות שלהם, שהם מאמינים שזאת האמת,
וממשיכה הלאה.
יש לי גם את הריבים עם החבר שלי,
שאני אוהבת המון והוא כמעט כל החיים שלי..
הוא אומר שאני מציקה, וחונקת, ומכריחה יותר מדי,
וזה שאני מתנהגת כמו אמא זה מציק לכולם..
אבל ניסיתי.. ואני כבר לא יכולה להשתנות.
כי את העבר שלי אי אפשר למחוק..
כי כשאת ילדה קטנה, שמנסה להחזיק את כולם בצורה הכי טובה שיש,
ולשמור על השפיות שלך, משהו בך ישתנה לנצח.
אז עכשיו, אני לוקחת כל דבר שקורה לי והוא מכאיב, וצוחקת מבחוץ. ובוכה מבפנים.
אני כבר לא אוהבת לחזור מהפנימיה הביתה.
אני לא מרגישה פה בבית.
לחזור לפה ולהרגיש לבד, לעשות הכל בבית, זה בודד.
ואני חושבת, שאני חונקת את אהובי כ"כ הרבה,
זה כי אין לי אף אחד.
תמיד הייתי פייטרית ותמיד אשאר,
אבל לפעמים אני כ"כ רוצה חום ואהבה, שאני דורשת את זה, וזה לא אמור לקרות.
אתם יודעים למה אני אוהבת בע"ח יותר מבני אדם?
כי הם תמיד היו שם, הם החזירו לי אהבה לא משנה מה השעה ביום,
לא משנה מה הם שתו או אכלו לפני.
והם תמיד שמחים לראות אותי.
אז אני מצטערת, אהובי, שאני חונקת דורשת ואמהית יותר מדי.
וניסיתי להשתנות, אבל זה הכי הרבה שאני יכולה.
עשר חודשים שמח מאמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
