הכונכיה של עדן.

אני בחיים האמיתיים כמעט שלושה חודשים. נחלתי הצלחות קטנות וכשלונות גדולים בכל כך מעט זמן.
קשה לי קצת להסתדר, עכשיו קצת פחות כשאני לא עובדת. למרות שגם זה מעיק עליי, כי אני לא בטוחה אם אני עושה את הדבר הנכון או מבזבזת את הזמן.
בתקופה האחרונה אני חושבת כל הזמן כל הזמן כל הזמן על פרינס צ'ארמינג. כל הזמן. מהרגע שאני מתעוררת עד לרגע שבו אני נרדמת לגמרי. איך שהוא הכל מזכיר לי אותו. כל מקום, כל נסיעה באוטובוס, כל סדרה או סרט או שיר, כל ריח וכל טעם. כאילו חיים שלמים עשינו ביחד כשבעצם הוא היה בחיים שלי למשך חצי שנה בדיוק ואפילו לא לגמרי או באופן רשמי. זה קשה לי כל כך. כואב לי בגוף כשאני נזכרת בכל הרגעים שהרסתי לי. אני כועסת על עצמי בלי הפסקה. כועסת ושונאת וזה מכאיב לי בגוף.

השבוע פגשתי את רעות ואכלנו ארוחת צהריים ביחד. היא מספרת לי בכל פעם על הגילויים החדשים שלה ואני כרגיל מקשיבה ומנסה להחליט מה אני חושבת על זה. היא סיפרה לי על משהו חדש שהיא מנסה- לעשות רק מה שמלהיב. שמבחינה אנרגטית זה מכניס את החיים למסלול הנכון שלהם. שבכל רגע אני יכולה למצוא מה מלהיב אותי לעשות, גם דברים קטנים כמו לבהות או לשתוק. כל כך התחשק לי לנסות אבל קשה לי למצוא מה מלהיב אותי. הכל מסריח ורע. גם הדברים היפים, אני שונאת את כולם.

צפיתי בכל מיני סדרות וסרטים שתמיד רציתי לראות בזמן הפנוי שיש לי עכשיו. זה קצת פתח לי את המחשבה. בכלל, אחרי שעזבתי את העבודה היה לי זמן לחשוב ולנוח. זה היה נחמד ומייסר באותו זמן. ברגע אחד אני מלאת תקווה ומרגישה שאולי לא בעייתי לעשות הכל ולהצליח וברגע שאחרי אני מרגישה שאני הרבה פחות מסמרטוט רצפה ושלא מגיע לי כלום בחיים וחולפת לי מחשבה קבועה שבה אני עוד מעט מסיימת את כל זה וכבר לא תהיה לי שום בעיה. זה מטריד אבל מרגיש מאוד ברור ומובן בו זמנית.  

בעניין הסדרות- ראיתי את כל הפרקים של ריק ומורטי ביומיים, חשבתי שחבל שאני ממהרת לראות הכל ככ מהר כשזה משובח כל כך וחבל לי לסיים את זה במכה, אבל מצד שני נזפתי בי שדי להיות כבדה ומאיפה לי מה יהיה אחר כך. זו טלויזיה מאוד חכמה בעיני, כתובה טוב ומעלה שאלות מעניינות על החיים ועל משמעות ועל הגבולות של הגוף והקיום שלנו. קצת שמחתי שזה נפל בחלקי. אלה הדברים שמלהיבים אותי, למשל, אבל אני לא מוצאת הרבה כאלה וה"דלק" שהם מספקים לי לא מספיק להרבה זמן.
עכשיו ראיתי את הפרק השני והשלישי בעונה הראשונה של מראה שחורה וגם כן מאוד נהניתי. זה היה מאוד מדכא אבל גם מאוד מאתגר ומיינד בלואינג.
סוף הפרק השלישי גרם לי כמובן לתהות למה אני כל כך מתעקשת לנבור בזכרונות שמכאיבים לי. למה אני כל כך מתעקשת לאכול את עצמי על רגעי הכמעט שלי עם פרינס צ'ארמינג, למה אני רק מריצה שוב ושוב על איך היה וכמה טוב והאם בכלל היה לי טוב ומה זה משנה ולמה הרסתי ועל איך עכשיו אין כלום ביחס לכל כך מעט הנהדר והמלא אוויר שהיה לי איתו אז.
מצחיק שהרגשתי בסוף הקיץ שהוא לא היה טוב מספיק ועכשיו הקיץ נראה לי כמו בין התקופות הטובות יותר שהיו לי בזמן האחרון.

אני לא יודעת אפילו למה אני מתגעגעת כל כך וקשה לי לא לרדת על עצמי שוב ושוב על זה שלא קרה בכלל שום דבר ואני עדיין כואבת על זה כאילו משהו באמת מת. אני שונאת את עצמי על זה שאני רוצה לדבר על זה עם אנשים ומרגישה שאני מקבלת וייבים זהים כשאני מעלה את זה מאנשים סביבי. כאלה של "חלאס נו עבר נגמר שחררי, עשית טעות אז תלמדי ממנה ואל תהי טיפשה שוב." ואני מסכימה ושונאת את עצמי עוד יותר אפילו כשזה לא נאמר באופן מפורש. רק בשתיקה כזאת ובהנהון עם הראש וחיוך יענו מנחם. כשאני מנסה אולי למצוא מישהו אחר, למרות שאני לא מרגישה שאני ראויה שאף אחד באמת יחבב אותי במצב שאני נמצאת בו, אבל בכל זאת סתם כדי להסיח את הדעת או לנסות כי זה מה שבחורה בגילי עושה, אני נמעכת מתגובות מייבשות ולא משתפות פעולה. ברור שזה בגללי ושאני מביאה את זה על עצמי עם כל הגועל הזה שיוצא ממני אבל אני לא מרגישה שאני מצליחה שום דבר אחר חוץ לרחם על עצמי ולנסות לא למות. באמת מאוד מאוד קשה לי.

נמאס לי קצת מכל הזעם הזה והשנאה לכל דבר שחי סביבי במיוחד כשאני יודעת שזה הכל בגללי והכל בתוך הראש שלי ושאני האשמה היחידה במצב ההז. ואני שונאת את עצמי עוד יותר על זה ועל העובדה שלאף אחד לא תהיה סבלנות לסבול את המרירות שלי לעוד הרבה זמן ושאני רק מביאה על עצמי חורבן שיתגבר עוד ועוד אם אני לא אמצא את הדרך להפסיק.

היה לי גם קצת עצוב כשישבתי לבד לצפות בסדרות הבאמת טובות האלה, כי סדרות זה משהו שעושים ביחד. זה משהו שהוא כזה "שלנו", שמדברים עליו אחר כך וצוחקים ביחד וזורקים הערות אחד לשניה כשלא מבינים משהו.

אני יודעת שאני אשאר לבד עוד הרבה זמן אם אני אמשיך להיות ככה אבל אני לא מצליחה להפסיק

אי אפשר פשוט להגיד לי להפסיק זה לא עובד ככה. קשה לי שאנשים סביבי לא רואים אותי. אף אחד לא לוקח ברצינות את מה שאולי אני עלולה להרגיש, שאם אני מספרת שאין לי מצב רוח ויש לי כאב ראש בלתי פוסק זה לא כי לא איכפת לי מכם ואני לא רוצה לראות אתכם ספציפית, אני לא רוצה לראות אף אחד. אני פשוט ברגע הספציפי הזה מעדיפה לא להיות קיימת ולא לשחות בתוך החרא שלי. המבטים החלולים של אנשים כשאני סוף סוף מצליחה לבטא את עצמי מלחיצים אותי עוד יותר. ברור שאני לא הראשונה שככה בעולם הזה, אבל למי איכפת מזה. רע לי מאוד ולא מנחם אותי שגם לאחרים רע ושגם אחרים מתמודדים ולחלק אפילו רע יותר. לי נמאס לישון רע ולחלום חלומות רעים ולי נמאס לקום עם מחשבות רעות ולשנוא כל רגע ושלא איכפת לי כבר אם קר בחדר כשאני מתלבשת ואם התה לא טעים לי בבוקר ושלא איכפת לי איך אני נראית כשאני יוצאת מהבית או באופן כללי ולי נמאס שנשר לי בבת אחת חצי מהשיער על הראש בלי סיבה ושאני מרגישה שאין בי שום דבר טוב כבר ושאין סיבה לחשוב שיש בי. זה כל כך נורא לחשוב את הדברים האלה ואני לא יודעת מאיפה זה יוצא לי כי אני לא מכירה את עצמי ככה. 

גם בטינדר אני כישלון

לא יודעת אפילו מה בדיוק חשבתי, אחרי ששני הנסיונות הרציניים היחידים וגם האחרונים בחיי התחילו מטינדר ושניהם נחלו כישלון מועך לבבות שהשאיר אותי אפילו באופן לא מודע מפוחדת ובטראומה מכל דבר שעלול לקרות לי בהקשר רומנטי, דרכו לי על הביטחון העצמי וירקו לי על הפרצוף בדיוק אחרי הרגע שאמרתי לעצמי- היי, אולי זה כן עובד. 

אז עכשיו, שנה אחרי, אחרי שעברתי ונחבלתי וקמתי ושוב ושוב, חשבתי שמה יש להפסיד. לפחות שם לא יהיה מצב כזה שבו לא ירצו אותי, אולי סתם לדבר עם מישהו יוכיח לי שאני עוד לא מקולקלת. 

אבל הפתעה הפתעה הפתעה, גם שם אני לא הצלחה. 

כאילו הדבר היחיד שיגרום לי באמת להבין שאני צריכה להפסיק לנסות זה שימעך אותי פסנתר מקומה רביעית